בן עטרה ונסים. נולד ביום כ"ו באב תשל"ג (24.8.1973) בבאר שבע. את לימודיו החל אסף בבית-הספר "בארי" בבאר שבע ובהיותו בן אחת עשרה, כשמשפחתו עברה להתגורר בראשון לציון, המשיך שם בבית-הספר "עין הקורא". אסי היה ילד חברותי ושובב, תמיד מוקף בחברים ותמיד במרכז העניינים. גם בראשון לציון רכש לעצמו במהרה חברים חדשים, וחלק מהם נשארו בקשר אתו עד יומו האחרון. לאחר בית-הספר היסודי למד אסי בחטיבת הביניים "דורות" בראשון לציון, המשיך ב"גימנסיה ריאלית", וסיים את לימודיו בתיכון "אנקורי" בתל אביב. אסי היה הבן הבכור במשפחתו, ולפיכך דאג תמיד לאחיותיו ולאחיו הקטנים ממנו. הוא אהב מאוד בעלי-חיים, ובייחוד אהב את הכלבה של המשפחה – שינה. אסי עסק הרבה בספורט, בעיקר בקאראטה, ועמד לקבל חגורה שחורה. בחוג הקאראטה, בהיותו בן ארבע עשרה, הכיר אסי את מיכל והיא היתה חברתו במשך כמה שנים. בסוף נובמבר 1991 התגייס אסי לצה"ל, אבל זמן רב לפני הגיוס היה ברור לו שהוא ילך ליחידה קרבית, לכן הכין את עצמו ושיפר את כושרו הגופני. ואמנם, חבריו בצבא מספרים שמעולם לא קיטר ותמיד היה מוכן לעזור לאחרים. אסי שירת בגולני, וגולני היה כל עולמו. הוא שמר על קשר עם חבריו מן היחידה גם כשיצא לחופשות והגיע הביתה אחת לשבועיים או יותר. עם זאת, שמר גם על הקשר עם חבריו מילדות. שאיפתו היתה לעבור קורס ג'ארים לאחר שחרורו מצה"ל. בסיום הטירונות עבר אסי קורס מ"כים ולאחר מכן קורס סמלים. הוא התחיל לשרת כמ"כ טירונים, אבל כאשר היחידה שלו עלתה ללבנון, ביקש לעלות עם חבריו לשרת בקו "היכן שמתרחשת הפעילות האמיתית". בשבוע השלישי לשהייתו בלבנון, התנדב לצאת לפעילות מבצעית 36) שעות מארב לחיזבאללה בשטח לבנון), וממנה לא שב. ביום ב' באלול תשנ"ג (19.8.1993), חמישה ימים לפני שמלאו לו עשרים, נהרג אסי ועמו גם חבריו הקרובים גולן חזן וארי וידל, שאתם תכנן לחגוג את יום הולדתו. חיילי היחידה עלו על מטען צד, כאשר היו בדרכם חזרה אל המוצב ותשעה חיילים נהרגו. "הם לא ישתחררו. עד עולם ילבשו את מדי האבן המרובעים שלהם. תמיד יישארו סגן אייל לוי, סמל ראשון אסף אבני, סמל ראשון צחי דאלי, סמל ראשון ארי וידל, סמל ראשון ניר זלאיט, סמל ראשון גולן חזן, סמל ראשון אסף טננבוים. הגדוד שלהם יגיע לבקו"ם, יחזיר ציוד, יקבל תעודה וטפיחה, והם לא יהיו שם" (מתוך "דרכם האחרונה", דברים שכתב יאיר לפיד על הנופלים באותו אירוע). אסף הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בראשון לציון. השאיר אחריו הורים, ארבע אחיות – נעמה, דנה, עמית ורונה ושני אחים – איתי ומתן-אסי, הקרוי על שמו. לאחר מותו הועלה אסף לדרגת סמל ראשון. מפקדיו של אסף ציינו שהיה "לוחם בגופו וברוחו, בנאמנות, במסירות ובמוטיבציה אין קץ. מתנדב ברגעים הקלים והקשים. שופע טוב לב. חבר אמיתי, אהוד על חבריו." בספר מחזור של החיילים, שהיו טירונים של אסף בפלוגת "מסלול" של חודש מרס 1993, כתבו החיילים: "תמיד הערצנו את הקשיחות שלך, שהתמזגה עם חוש ההומור שלך. תמיד ידעת להקשיב ולעזור. היית מפקד שיודע לעמוד על שלו ולהשיג מה שהוא רוצה. הערכנו אותך, כי ידענו שגם כשקשה, תמיד ממשיכים. ראינו זאת במסעות שהיו למחלקה – למרות שברי ההליכה ושאר הבעיות, עשית אתנו את כל המסעות, דחפת ועזרת לכולם." וכך ספדה לו אמו: "אסי שלי,/ יום נושא יום, כאב וגעגוע,/ מסרבת להאמין והלב שבור, שסוע./ חלל הותרת בני, ריקנות בלתי מובנת./ לאן מיהרת ילדי שלי, לאן אצה לך הדרך? / השעון עמד מלכת והזמן כאן נעצר./ ואתה, ילדי שלי, לעד תישאר במדים – חייל/! אחכה לך תמיד, עד שניפגש,/ אחבק אותך חזק ושוב לא ניפרד".
