אבן-פז, אברהם

בן טובה וזלמן ז"ל, נולד ביום י"ג בטבת תשי"א (22.12.1950) בטבריה. בהיות אברהם בן 6 עברה משפחתו לגור בחדרה, ושם למד בבית-ספר יסודי על-שם קפלן ובבית-ספר מקצועי "עמל". אברהם היה חבר בתנועת "הנוער העובד" ושאף להצטרף לגרעין שיעלה להתיישבות ברמת הגולן. בבית הוריו, שהיו אנשי עבודה, הוא ספג את אווירת ההתנדבות והנכונות לעזור לזולת. אברמיק – כך קראו לו בבית – לא עשה דבר שלא עלה בקנה אחד עם האמת הפנימית שלו. הוא שנא צביעות והעמדת פנים בחייו הפרטיים ובחיי החברה. בפברואר 1969 גויס אברהם לצבא והתנדב לשרת בסיירת שקד. הוא ניחן בכושר התמצאות ובתושייה, שניכרו בסיורים שהשתתף בהם כחייל, ולאחר מכן, כמפקד, עם חייליו. דרישותיו מעצמו היו גדולות, וההחלטה לצאת לקורס קצינים הסבה לו אושר רב. הוא קיווה להגשים את חלומו ולעסוק בתפקידי חינוך והדרכה. ואכן, כשסיים קורס קצינים החל להדריך והמשיך בתפקידי פיקוד במסגרת הנח"ל. הוא השתתף בהקמתם של מאחזים, שהיו ברבות הימים ליישובים של קבע. בגלל מסירותו, היה אבן-פז לאיש אמונם של חבריו ופקודיו. מסירותו לעבודה לא ידעה גבול. "העבודה ואבן-פז הלכו יד ביד" – כתב עליו אזרח מקריית ארבע שהכירו. הממונים עליו למדו להעריך את חריצותו, והוא נקרא לבצע עבודות קשות שנדרשה בהן מסירות והתמדה. לאחר שביצע את המוטל עליו, עזר לאחרים להשלים את עבודותיהם. "בכל מקום שהייתה דרושה בו עזרה שם אבן-פז נמצא". הוא היה חביב על הכול ושותף בכל האירועים החברתיים. לאחר שובו ממלחמת יום-הכיפורים נשא לאישה את גילה והיה גאה במשפחה שהקים. אברמיק לא התגאה בדבר זולת הגאווה שהתגאה בבנותיו. הוא רצה להעניק להן ילדות מאושרת, אך לא זכה לכך. ביום כ"ח באלול תשמ"ד (25.9.1984) נפל אברמיק בעת שירותו והובא למנוחת עולמים בחלקת הקבורה לחללי צה"ל בבית-העלמין שבחדרה. הוא השאיר אחריו אשה וארבע בנות, אם ואח בשירות קבע