fbpx
אבל, לודויק

אבל, לודויק


בן רוזה והרמן. נולד בשנת תרע"ה (1915) בגרמניה. עד גיל 14 למד בבית-ספר, אחר כך התקבל לעבודה כעוזר בבית-מסחר שם עבד שלוש שנים. ואולם משאת נפשו היתה לעבוד בחקלאות ולכן נכנס לבית-ספר לגננות, אחר-כך עבר לאיטליה ושם עשה שנה וחצי בנקודת הכשרה. בשנת 1935 עלה לארץ והצטרף לגרעין "הכובש". קליטתו של לודויק היתה מהירה בעבודה ובחברה וגם התגבר על חבלי הלשון העברית. הוא הצטרף לקיבוץ עם קבוצת צעירים שעמם עבד בכבישים ועליהם נתחבב עד מהרה. מספר בין השאר משה רודשבסקי בחוברת הזכרון "על השמונה" (תרצ"ט – 1939): "ואיך לא לאהוב אותו? כל בוקר ידענו שאין לנו מה לדאוג לאוכל, לכלי עבודה, הוא בוודאי סידר הכל, וגם אחרי העבודה לודויק מטפל בסידור כלי העבודה והאוכל. מסור ומסוגל לעבודה קשה, דואג לעוד שעה נוספת. 'לא נורא', היה אומר, 'נעבוד קצת יותר, העיקר להגדיל את ההכנסות למשק'". בשמחה היה יוצא לעבודה במקומות מרוחקים, וזו היתה לו הזדמנות להכיר את הארץ, להתקשר אליה ולהתגאות ביצירה שהוא שותף לה. הוא שמח להכנסת חברים חדשים לעבודה ועזר בהדרכתם. בימי תרצ"ח נטלו חברי "רמת הכובש" על עצמם להחדיר לגוש – רצועת מטע ההדרים בין רמת הכובש לכביש חיפה תל-אביב – עבודה עברית, שכן עם פרוץ המאורעות עזבו הפועלים הערבים את העבודה וחסמו את הדרכים והגישות לפרדסים. הפרדסנים היהודים פונים אז לחברי "רמת הכובש" לעזרה ונענים אף על פי שהעבודה כרוכה בסכנת חיים. בדרך לפרדסים הוצבו מארבים, בוצעו התנפלויות ופוצצו מוקשים. הסכנה חייבה החזקת כוחות מתוגברים גם בשעות העבודה ועם חשיכה המשיכו החברים לשאת בנטל השמירה על הקיבוץ. בתמוז תרצ"ח נרצח אחד מחברי המשק וחמישה ימים לאחר מכן נהרגו שלושה חברים ושלושה נפצעו בהתקפת מרצחים על משאית שהיתה בדרכה לפרדס. ביום ז' באב תרצ"ח (4.8.1938), בשעה ארבע אחר הצהריים, אספה משאית של רמת הכובש 17 חברים וחברות שעבדו בפרדסים ופנתה לשוב הביתה. לפניה נסעה מכונית קטנה ובה נוטרים. המכונית והנוטרים עברו את הדרך בשלום אולם כאשר עברה המשאית עם הפועלים עלה אחד מגלגליה האחוריים על מוקש. מכוח ההתפוצצות נקרע חלקה הקדמי והועף למרחק של כ15- מטר. כל הנוסעים, ולודויק ביניהם, נפגעו. חמישה חברים נהרגו במקום, שניים מתו בבית חולים עוד באותו לילה. לודויק מת בבוקר שלמחרת, ח' באב תרצ"ח (5.8.1938) והוא בן 23. הובא למנוחת עולמים ברמת הכובש. העיתון "דבר" ספד לשמונת הנופלים: "רמת הכובש, את רמת הכאב והאש, רבת הקרבנות ורווית הגבורה, מבין הצעירות לכיבוש והעשירות ליסורים… הנה עקדת היום את שמונת חבריך על מזבח כולנו… יחד איתך נאלמנו דום. לא עת ספוד, כי לא למספד באנו הנה, לכבוש לנו חיים חדשים באנו ובדרכנו אל רמת כיבושינו בחר האויב להטמין לנו המוקש … נצמיד שפתיים ונמשיך דרכנו אל הרמה".  

כובד על ידי

דילוג לתוכן