אביתר יעקב (“יענקלה”)

בן זאב והינדה. נולד ביום ד' בסיון תרצ"ב (8.6.1932) בעיירה קטנה ליד רובנה שבפולין (עכשיו – אוקרינה, אשר בבית המועצות). הוריו עלו אתו ועם אחותו הבכירה לארץ בהיותו בן שמונה חודשים; זה היה בשנת 1933. עד גיל ט"ו גדל בתל אביב. את לימודיו היסודיים סיים בבית הספר "הכרמל" ולאחר מכן למד שנה אחת בבית הספר התיכון העירוני א' אך סיים את לימודיו התיכוניים במעוז חיים, כי לשם עבר עם חברת הנוער שאליה השתייך ואשר עברה לשם להכשרה. היה בן מסור להוריו ובכל זאת לא נעתר לבקשותיהם להמשיך בלימודים. עד מהרה התקשר לחיי העבודה במשק ובשלהי מלחמת הקוממיות נתן יעקב את חלקו בשמירה ובעבודה בענף השלחין. בשנת 1950 גויס לצה"ל יחד עם כל בני המחזור הראשון של בית הספר במעוז. אחרי הטירונות עבר ישר לקורס הקצינים ובשנת 1952 גמר את שירותו בדרגת סגן וחזר לביתו במעוז. הוא המשיך בעבודה בשלחין ונעשה לחבר במזכירות המשק. בשנת 1957, כשהקיבוץ התחיל לגייס משפחות צעירות מן המשקים הוותיקים לעזרת המשקים הצעירים, התגייס יעקב עם חברתו לחיים לבוא לעזרת משק נתיב-הל"ה; שם נולד להם בנם בכורם. כעבור שנתיים חזרה המשפחה למעוז חיים ויעקב נשלח לקורס מרכזי משק במידרשה החקלאית על שם רופין. לאחר מכן מילא תפקיד של ריכוז עבודה במשק. כאשר התברר כי חסרים כוחות הוראה בבית הספר קיבל יעקב על עצמו את תפקידי החינוך וההוראה של כיתה ט'. בלי שהיתה לו הכשרה מוקדמת לכך. בד בבד הוא נעשה גם למרכז חברת הילדים שם. את עבודתו עשה בהצלחה מרובה, כי כל ילד היה בעיניו כעולם בפני עצמו. בשנת 1966 יצא לסמינר הקיבוצים "אורנים" כדי להכשיר את עצמו להוראה, אלא שהוא לא סיים הכשרה זאת. מלא חיים היה ואהב זמרה. במאי 1950, כאמור, גויס לצה"ל לראשונה ומאז היו קשריו עם צה"ל הדוקים. בשנת 1963 עבר לסיירת והתמנה למפקד היחידה. באותה שנה הועלה לדרגת רב סרן. צוי הקריאה למילואים באו תכופות וכמפקד התייחס ברצינות לתפקידו. עם זאת לא נטל לעצמו שום זכויות יתר אף שנטה לאווירה של יחסי חברות ביחידה. בשנתו האחרונה גברה פעילותו ביחידה ובגבור המתיחות לפני מלחמת ששת הימים לא עבר כמעט שבוע שלא נקרא מ"אורנים" לבוא לבסיס לשם פגישות, ישיבות ותידרוכים. במלחמה עצמה התכונן להיות בין העולים צפונה, לגולן, שממנו נפתחה הרעה. אך פתאם נקרא דרומה ושם נפל בקרב שנערך בעמק דותן אשר בשומרון ביום השני לקרבות, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), בשעה שחילץ חיילים מאש האויב. הניח אישה ושני בנים; האשה היתה בהריון והבת נולדה חמישה חודשים אחרי נפול אביה. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי בנהריה ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות בקיבוץ מעוז חיים. יעקב צוין לשבח על "גלוי אומץ לב, תושייה ומנהיגות למופת בשדה הקרב". וכך תואר מעשה הקרב האחרון: ביום 6 ביוני 1967, כשהוא מפקד על פלוגת סיור וטנקים, הסתער לתוך העיר ג'נין, ואחרי ששיתק טנקים של האויב, מקלעים ונשק נ"ט השתלט על המשטרה. יעקב המשיך בלחימה נגד כוחות שריון של האויב ובנסותו לחלץ כוח חטיבתי שנכנס למארב של עשרים פטונים בערך, פרץ בזחל"ם שלו מול טנקים שהמטירו אש חזקה ביותר, לשם חילוץ הכוח הנפגע. אך תוך כדי חילוץ כוח זה נפל מפגיעתם של טנקי האויב. הופיע ספר לזכרו. כן הופיע עלון לזכרו בהוצאת החוגים במעוז חיים. בחוברת "אשר נפלו במלחמה" של הקיבוץ המאוחד הועלה זכרו. במהלך תחקיר ב-2017 עודכן כי הוענק לו צל"ש מפקד חטיבה.