אבישר, משה

משה, בן סולטנה ויהודה, נולד ביום א' בתשרי תשי"ב (1.10.1951) בנס-ציונה. הוא סיים את לימודיו היסודיים ואחר-כך את לימודיו התיכוניים בבתי-ספר בנס-ציונה. בילדותו היה חבר בתנועת הנוער העובד והלומד אחר-כך שימש גם כמדריך נוער בתנועה. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים, נותרו לו חודשים ספורים עד למועד גיוסו לצה"ל. הוא החליט לנצל זמן זה ולעבוד, כדי לחסוך מעט כסף. משה גויס לצה"ל בתחילת ינואר 1970 והוצב לחיל-הרגלים. לאחר הטירונות, כשהיה ללוחם, השתלם בקורס צניחה, קורס חבלה ובקורס מפקדי-כיתות ונשלח לאחת הסיירות בצה"ל. שם הצטיין כחייל ומפקד למופת, מסור ואחראי, אמיץ ונכון לכל משימה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים יצא משה עם יחידתו להילחם במצרים. לאחר שצלח את תעלת-סואץ עם יחידתו, המשיך בלחימה באומץ ובהקרבה שאפיינו אותו. ביום כ"ב בחשוון תשל"ד (17.11.1973) נהרג משה בעת מילוי תפקידו. הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה-הצבאית של בית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים, אח ואחות. לאחר נופלו הוענקה לו דרגת רב-סמל. מפקדו סיפר במכתב-התנחומים שכתב למשפחתו, על שעותיו האחרונות: "במוצאי-שבת, בשעות הערב המוקדמות, עסקה הפלוגה בהתבצרות במוצב הנמצא דרומה לאיסמעליה ומשה עסק יחד עם כולם בביצור העמדות. לפתע פתחו המצרים באש מקלעים, כדי להפריע בעבודות הביצורים. משה קפץ יחד עם חבריו לתעלת הקשר ורץ עם נשקו לעמדת המקלען. בהגיעו לעמדה החל להפעיל את נשקו ולהשיב אש, אולם כדור פגע בו והוא נפל מת במקום. משה היה הלוחם המצטיין בפלוגה. כולנו, חיילים ומפקדים, הערכנו והערצנו אותו. אמיץ-לב, ישר, ממושמע, חייל לוחם למופת". בחוברת לזכר לוחמי הסיירת, שנפלו במלחמה, נכתב עליו: "משה היה היחיד שבא מיזמתו להסביר לי ועזר לי להתגבר על כל המכשולים בתחילת דרכי בפלוגה. כסמל מחלקה בלט מתוך סגל הפלוגה כבעל ניסיון בהדרכה, בעל כושר וכשרון לתפקד ולהדריך, דואג לחייליו הצעירים, הטועמים לראשונה טעמו של צבא. הוא היה מדריך את המ"כים הצעירים, מייעץ להם מתוך ניסיונו. במעשיו התבלטו האחריות והרצון לעזור, מעבר לתפקיד ולחובה. כאשר נשארה הפלוגה ללא רס"פ, קיבל הוא את התפקיד ומתוך רגש האחריות שלו מילא גם את תפקיד המ"מ, כשזה נעדר במשך תקופה קצרה. הייתה בו היכולת לקשור קשרים אמיצים עם הסובבים אותו, פיקחות לראות דברים ולהבינם לעומקם, לנתח את הקורה ולבצע את המשימות בצורה הטובה ביותר. היה בו האומץ לומר את שהיה לו לומר, להוכיח, להוקיע, גם אם הדברים שלא תמיד נעמו לאוזן ולפעמים העמידו בסכנה את הידידות;" כן הונצח שמו בבית-הכנסת "אוהל-ישראל" בתל-אביב.