אביטן, אילן

בנם של לאה ודוד. אילן נולד בד' בשבט תשכ"ט (23.1.1969) במגדל העמק. בן רביעי במשפחה, ולו שני אחים ושתי אחיות. אילן למד בבית הספר המקיף על שם "רוגוזין" וסיים בהצלחה את מגמת האלקטרוניקה ב מחזור כ"ו. ילדות מתוקה ובלתי נשכחת נחרטה בזיכרונה של אחותו שושנה: "משחקי הגולות, איסוף תמונות של שחקני כדורגל, משחקי המונופול אשר הכין במו ידיו, נסיעות משפחתיות באגם ברוך לדוג דגים, הנסיעות והחניונים בכינרת עם גלגלי הגומי, המלחמה בגלים האיתנים ולפני השינה המלחמה עם היתושים – כל אלה היוו את תמצית הילדות המשותפת. גם זכורות לנו הבדיחות וההברקות שלו. עד היום הן לא נמוגו. פעם היו מעלות צחוק ודמעות מתוקות ואילו עתה הן משאירות דמעות מלוחות". המוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מחייו של אילן – הוא ניגן בתופים, באורגן ועוד, עם אחותו שולה אהב לנגן ולכתוב שירים ו בבית היה שדרן של תקליטים ושירים מכל הסגנונות והזמנים. תמיד היה אילן שמח ועליז, החיוך הביישני לא מש מפניו. היה לאילן כישרון לחקות אנשים, והוא לא חסך את ההדגמות והחיקויים מ"קורבנותיו". אילן אהב את השפה האנגלית והירבה בקריאת ספרי מתח בשפה זו. כמו כן אהב בעלי חיים. הוא היה קשור מאוד אל כלבתו ואל העופות והחיות אשר היו בחצר משרדו של אביו בצומת גולני. ממשיכה האחות שושנה: "באווירה זו של צחוק, משחקים וחוויות הלך אילן ובגר, צעד אחר צעד. לכל אחד מן האחים היה כינוי. לאילן קראנו 'צ'ונקו' והוא לא כל כך אהב שם זה ". עם הזמן התברר שהיו לאילן ידי א ומן. הוא התעניין בחלקים הנסתרים של מכשירים פשוטים, ו לא פעם הפך דבר בלתי אפשרי לאפשרי. באופיו הוא היה מאוד רגוע ושלו, אופטימי ונאמן לחבריו. הוא זכר תמיד את ימי ההולדת של בני המשפחה, כתב להם ברכות והכין מתנות נחמדות. עם הוריו התייעץ לפני כל החלטה חשובה ואת אחיו שיתף בהצלחותיו. אילן אמר תמיד: "החיים ניתנו לנו במתנה וצריך לדעת לנצלם". בשנת 1986 התגייס אילן לצה"ל ושירת ביחידת נ"מ בחיל האוויר. אח"כ עבר קורס מ"כים וסיים כחניך מצטיין. אילן אהב את תקופת השירות בדרום הארץ, ומפקדיו העריכו את מסירותו ו את יכולתו האישית הגבוהה. בחודש יולי 1990 השתחרר אילן מצה"ל והתגייס למשטרת ישראל (בכך המשיך את המסורת המשפחתית). חבריו למשטרה אהבו באילן את האחריות והמסירות לתפקיד. הוא נשלח לקורס בבית הספר לשוטרים בשפרעם, שם בלט כאחד החניכים המצטיינים ונבחר ל"נשיא הכיתה". בתקופת הקורס סיפר בבית על הכיתה שלו, על הישגיו, על ציוניו הגבוהים ועל תקוותו כי הוריו אכן יצליחו להגיע לטקס הסיום. ביום ראשון כ"ח שבט תשנ"ב (2.2.1992) יצא אילן את ביתו לכיוון הכביש הראשי בדרכו לשפרעם . מאחר והרגיש כי הוא מאחר מיהר לכיוון הטרמפיאדה. אחרונה ראתה אותו אחת מידידות המשפחה, וגם לה אמר כי הוא יוצא לשפרעם בחיפזון רב. לא ברור מה קרה בהמשך. אומרים בני המשפחה: "ייתכן שחשב כי יצליח לקצר את הנסיעה דרך הכפר זרזיר. הכול היה מעורפל, משונה… משהו רע אירע ביום הנורא הזה, כאשר אילן מיהר לבסיס שמא יאחר למסדר הנוכחות. למחרת, ביום שני, הגיעה שיחת טלפון מבית הספר לשוטרים. מפקד הקורס טען כי אילן לא שב מהחופשה… ואז היכה בנו ההלם… ומתחילים החיפושים אחר שוטר נעדר. תחילה פורסמה תמונתו בתחנות המשטרה, מאוחר יותר, בכל אמצעי התקשורת. שוטרים, שוטרי משמר הגבול, פרשים, חבריו – חניכי ביה"ס לשוטרים, תלמידי ביה"ס ומסוקים השתתפו בחיפושים. שוב יום חדש ואין אפילו קצה של חוט או סימן חיים מאילן. מזג האוויר הגשום והסוער הקשה על החיפושים, אשר הלכו והתרחבו. לאחר שישה ימים הגיעה לביתנו מפקדת תחנת המשטרה במגדל העמק עם הבשורה המרה. אילן נמצא ללא רוח חיים בחורשה, בכביש הראשי ליד אזור התעשייה". אילן היה בן עשרים ושלוש בנפלו. הוא נטמן בחלקה הצבאית בבית העלמין של מגדל העמק. הותיר הורים וארבעה אחים ואחיות. "בשבילנו הוא חי וקיים", אומרים בני משפחתו של אילן, "עם חיוך אשר לא יימחה עוד מעל פניו, יהיה חרוט בזיכרוננו לעד".