אביגדורי, איתי

בן מרים ועודד. נולד ביום ד' באלול תשל"א (25.8.1971) בראשון לציון. למד בבית-הספר היסודי 'תרבות' בראשון לציון וסיים את לימודיו בהצטיינות בבית-הספר התיכון 'עמית' בעיר, במגמה הריאלית, וזכה גם בתעודת הצטיינות בפעילות חברתית. איתי היה רגיש מאוד ובעל מודעות עצמית עמוקה ביותר. הוא ידע להגדיר לעצמו את רגשותיו והרגשותיו, והעסיק עצמו רבות בספק הקיומי. ביטוי לכך נתן בחלק מהשירים שכתב, כפי שעולה ממלותיו של אחד מהם: "…אך זמנים יש כמו לילה חורפי / בם תקווה אין, והכל רק שחור / אז באים מלה או סתם שיר / מאירים את הלב מבפנים". בשירים אחרים ביטא את בדידותו ואת סערות נפשו ורוחו. בשיר 'אבנים' כתב: "כמו טיול של בית-ספר / בחורבות עתיקות / כך אני מטייל / בלבי, בתוך נפש / מחפש רק אבן פינה / זו שלא הופרעה / מחפש רק מקום להניח ראשי / ולמצוא שם תקווה תחת אבן פינה. / כמו טיול של חיים בין שרידים של טירה / של צריח, חומה / מסתכל על זו הטירה / מה יפתה בחוסנה / ותוהה על עתיד / והווה, ועבר שכואב / ודוחף ושואף לגולל / זו האבן מלב". בהיותו אינדיבידואליסט לא השתייך לארגון נוער כלשהו, אך יגלה אכפתיות עמוקה ומעורבות רגשית, תוך דאגה רבה למתרחש בחברה ובמדינה. באחדים משיריו ניכרת מעורבות חברתית זו בצד ההומור הדק שניחן בו: "לכנסת שלנו יש נשמה / נשמה של תינוקת בבטן אימה / היא צועקת, צורחת, מביישת האם / ועושה כך חוזר וחלילה, וכן / …את הכנסת שלנו יש לחנך, / להראות לבניה כיצד לחייך. / וכיצד להשפיע וכיצד לא לצעוק / ואם ינהגו רק כך / יש סיכוי שנגיע רחוק". הוא אהב ספרי היסטוריה, חידושים והמצאות, מדע בדיוני, מיתולוגיה של עמים שונים, וכן סיפורי-עם עתיקים. היה חובב סרטים מושבע, נמשך לשפות ובעיקר לאנגלית, ואהב מוסיקה לסוגיה השונים. איתי גויס לצה"ל בראשית יולי 1991. לאחר הטירונות, אותה סיים בהצטיינות, ולאחר שסיים בהצטיינות קורס משקי תחזוקה, הוצב ליחידת חיל-התחזוקה. היה אהוד על חבריו ליחידה, כפי שמעידה אחת מהם – שרית: "הוא היה חברותי מאוד, עם המון רוח חיים, שמח וצחק עם כולם". ביום ח' בטבת תשנ"ב (15.12.1991) נפל איתי בעת שירותו והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בראשון לציון. הותיר אחריו הורים ושלוש אחיות – מיכל, עדי, וליאור. במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקדו: "איתי היה חייל חרוץ, רגיש, מסור, בעל יכולת אישית גבוהה ורצון לעזור לזולת. איתי היה חייל חברותי וחביב על חבריו ומפקדיו ביחידה". בעזבונו של איתי נמצאו יומני חיים, שחלקם האחרון אסופת שירים. השירים נדפסו והוצאו לאור על-ידי הוריו בספר 'מבט על'. בשירו 'היופי' הוא כותב: "הדברים היפים יותר הם הדברים שמבפנים. / נכון הים יפה, החול יפה / ואין יפה כשקיעה. / אך מה כל זה / בלא קצת רגש וכאב, קורטוב של שמחה ופחד. / איזה מין חיים יש לו לאדם ללא הרגשות. / לכן אומר בבטחון, הדברים היפים הם / הדברים שמבפנים".