אביבי (אבורביע), אליהו (“אלי”)

בן יוסף ושולמית. נולד בנר ראשון של חנוכה תשי"ב (כ"ה בכסלו – 23.12.1951) בירושלים ולמד בבית הספר היסודי "נוה עציון" בשכונת בית וגן. באותה תקופה היה חבר בתנועת "הצופים" הדתיים, שבט "משואות". את לימודיו התיכוניים סיים בישיבה התיכונית "נתיב מאיר" בירושלים. בזמן לימודיו בבית הספר היסודי ובישיבה התיכונית וגם בתקופת שירותו הצבאי החליף מכתבים עם ידידים וידידות לעט בארצות רבות, מאחר שהיה חבר במועדון הבין-לאומי להתכתבות רעים, שמרכזו ביפן. היו לו תחביבים שונים כגון: איסוף בולים ומטבעות ובניית דגמי מטוסים ואניות. דרך שיחתו של אלי הייתה שובת לב. הוא אהב להאזין היטב לכל מה שאמרו בני שיחו, גם כשלא הסכים לדבריהם. מעולם לא צעק ולא התרגז בויכוח, אלא ניסה למצוא נקודות השקפה משותפות בשיחה ולהעמיד את דברי איש שיחו על דיוקם. הוא גיבש את השקפותיו לא לפי תכתיבים ומחשבות של אחרים, אלא העמיק לחשוב ולנתח ולהגיע מתוך סקרנות אינטלקטואלית למסקנות משלו. הוא כיבד את הוריו והעריץ את אחיו ואהב לטייל בארץ בחברתם, כמו בחברת חבריו בני גילו. הוא היה גאה בביתו החם, שתרם רבות לעיצוב אישיותו המיוחדת. בבית דאג לסייע בכל. בהיותו איש המעשה והמציאות היה פעיל ומפעיל בכל הטעון עשייה בבית. בחפציו ובספריו שרר סדר מופתי ומעולם לא איבד דבר. משהציב לעצמו משימות ביצע אותן ללא דחיות ותוך דבקות במטרתו. היה מלא הומור, שמחת חיים וצחוק, ראש ומרכז לכל חבורה. אך יחד עם זאת היה רגשני, עדין-נפש ומתמכר. בחודשים הספורים שבין סיום לימודיו התיכוניים ובין גיוסו לצה"ל הספיק אלי לעבוד, ובכסף שהשתכר מימן טיול לחו"ל (טיול "טרמפים") עם חבר. המכתבים והגלויות ששלח מטיול זה היו מלאים תיאורי אירועים ואנשים, לרבות תגובות נבונות לגבי כל החדש הסובב אותו. כבר במכתבים אלה נתגלתה יכולת כתיבה שופעת, רגישה, דקת ביטוי ומלאת הומור, שהתבטאה ביטוי מלא במכתביו הרבים לחבריו ולחברותיו בתקופת שירותו הצבאי. הייתה באלי אהבת-מולדת טבעית ופשוטה. לפני גיוסו לצה"ל אמר לחברו כי שאיפתו להיות טייס. בן שיחו שאל אותו אם אין הוא מפחד והוא השיב כי אין ברירה ומי שרוצה לחיות חייב להלחם. אך הוסיף – אם יקרה לו משהו, אין הוא דואג אלא לאמו. אלי התגייס לצה"ל בתחילת ינואר 1970 ולאחר מבחנים הוצב לחיל השריון. אחרי שעבר את הטירונות ועוד קורס, הוסמך כטען קשר והוצב כאיש צוות ביחידת שריון. תמיד נמנה עם הצוות המעולה שביחידה. בכל תרגיל היה בצוות טנק המ"פ או טנק המג"ד. אחרי כן יצא לקורס מפקדי טנקים. בקורס זה הצטיין באחריות לציוד ולאנשים, במנהיגות טבעית ושליטה עצמית, והוחלט להשאיר אותו במטההעוצבה בתפקיד מרכזי. עד מהרה התבלט באופן ביצוע תפקידו וביכולתו ללכד צוות ונתמנה למש"ק בכיר. במשך שירותו נתבקש לא פעם לצאת לקורס קצינים, אך צעד זה חייב את הארכת השירות – והוא קצרה רוחו להתחיל ללמוד רפואה, דבר שהיה חלומו מימי ילדותו. אולם הוא לא זכה לכך. ביום ט"ז באדר תשל"ב (2.3.1972) נפל בעת מילוי תפקידו באחד מכבישי סיני והובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול. מפקדו כתב במכתב תנחומים להוריו: "אלי הגיע ליחידה ישירות מקורס מפקדי טנקים. מפאת היותו בחור רציני שובץ לתפקיד מש"ק מבצעים, תפקיד המיועד לחיילים מצטיינים. עד מהרה השתלב אלי במסגרת התפקיד. רצינותו ומסירותו חיבבוהו על מפקדיו ועל חבריו לעבודה. השקט האופייני שבו ביצע את התפקידים שהוטלו עליו, נאמנותו לתפקיד, דאגתו ליתר חבריו הביאוהו לשורה הראשונה של מש"קי המבצעים והוא מונה למש"ק בכיר – – – אין מילים בפי להביע את צערי העמוק, ואת צערם של כל חבריו ומפקדיו ביחידה, על מותו ללא עת".