בן תופאחה ופואד, נולד ביום 29.10.1964, בכפר ירכא. עמאד, אחד מתוך עשרת ילדי משפחת אבו-ריש, הנמנית עם העדה הדרוזית. את לימודיו החל בבית-הספר היסודי בכפר, משם עבר לבית-הספר התיכון-מקיף הדרוזי 'אחווה' בירכא, תחילה בחטיבת-הביניים, וסיים את לימודי התיכון במגמה העיונית. במהלך שנות לימודיו ובחופשות מבית-הספר השתתף עמאד בפעילויות רבות במסגרת המתנ"ס בכפר, כגון חוגי טבע, של"ח וגדנ"ע. כמו-כן הרבה לשחק כדורגל, תחביבו האהוב. בחופשות נהג עמאד לעבוד, כדי שיוכל לממן את ספרי הלימוד שלו ולסייע למשפחה ולאחים. הוא היה תלמיד טוב ומוכשר, שאהב ללמוד ולהשכיל והמשיך להשתלם גם במהלך שירות הקבע שלו בצה"ל. הוא השתתף בקורסים מטעם המרכז לחינוך ותרבות במתנ"ס כפר ג'וליס, וביניהם קורס לתקשורת בין-אישית וארגונית, קורס אנגלית וקורס בנושא החברה הישראלית. באוקטובר 1998 החל ללמוד לקראת תואר ראשון בתעשייה וניהול באוניברסיטת לטביה. בתחילת אוקטובר 1983 התגייס עמאד לצה"ל. הוא שובץ לשירות בחיל-כללי, ולאחר שעבר קורס נהיגה, הוצב בבה"ד 1 כנהגו האישי של מפקד. כעבור זמן-מה, כאשר מונה מפקד הבה"ד למפקד היק"ל (יחידת קישור ללבנון), המשיך עמאד, באופן טבעי, לשרת כנהגו האישי. אחר-כך שימש עמאד כנהגם של כל מפקדי היק"ל המתחלפים. הוא היה נהג ומאבטח אישי, מתורגמן ומורה-דרך, המכיר כל מקום ושביל, כל עץ, כל כפר ואדם בגזרה הלבנונית. במהלך שירות החובה שלו רכש רישיון נהיגה על משאית, אמבולנס ואוטובוס, והיה למתורגמן. עם תום שירות החובה שלו, באוקטובר 1986, עבר ישירות לשירות הקבע בצה"ל, בו התמיד עד סוף אוקטובר 1991. בכל התקופה הזו שירת עמאד כמתרגם ונהג אישי של מפקד היק"ל. עמאד השתחרר והיה אזרח שנה אחת, שבמהלכה עבד כקבלן לבניית קירות גבס. בתום השנה חזר לשירות קבע בצה"ל ולתפקידו כנהג, מאבטח ומתרגם אישי של מפקד היק"ל. במהלך שירותו שימש כנהגם של חמישה מפקדים ביק"ל. עמאד היה חייל למופת, צנוע, נעים הליכות, חייכן, לבבי, מסור, נאמן, אהוב ומוערך מאוד על-ידי מפקדיה הבכירים של היחידה. בשל הסיכון הגבוה והמתמיד שהיה נתון בו בתפקידו ביק"ל, עשה עמאד ניסיון לעבור לתפקיד אחר, אך הוא לא מצא עניין בתפקידו החדש וחזר ליק"ל. באוגוסט 1987 נשא לאישה את הנא, ונולדו להם בת, סחר, ושלושה בנים, סאמר, פואד ואמיר. עמאד היה בן למשפחה ששישה מבניה שירתו במערכת הביטחון. הוא בנה את ביתו בכפר ירכא. עמאד היה איש משפחה למופת והמשיך לדאוג להוריו ולאחיו גם לאחר נישואיו. כשנולדו ילדיו היה להם אב מסור, למרות שעשה רוב זמנו בלבנון וראה אותם רק בסופי שבוע. בבואו לכפר הקפיד תמיד לעבור קודם בבית הוריו ולדרוש בשלומם, וכך גם בצאתו, כדי להיפרד ולקבל את ברכתם. הוא דאג לכל הסידורים החשובים שלהם , טיפל בבעיות שונות שהתעוררו אצלם, וצרף אותם לטיולים עם משפחתו בסופי השבוע. דמותו היתה מוכרת ואהובה בכפר, ובאירועים חברתיים ובאירועי שמחה היה תמיד מוקד של שמחה ופעילות. בתקופה האחרונה של חייו נעדר זמן רב מהבית בגלל המצב בלבנון. הנתק ממשפחתו הקשה עליו ועמאד הבטיח לפצותם בחגיגה גדולה שיערוך בחג הקורבן, אך הוא לא זכה לקיים את הבטחתו. ביום 28.2.1999 נפל עמאד בפעילות מבצעית בלבנון. הדבר אירע כאשר היחידה שבה מפעילות שיגרתית בכפר חצביה, שברצועת הביטחון בדרום לבנון. עמאד נהג את הרכב של מפקדו האהוב, תא"ל ארז גרשטיין, עת הופעל נגדם מטען רב-עוצמה שפוצץ את המכונית על יושביה. יחד עימו נפלו גם תא"ל ארז גרשטיין, מפקד היק"ל, סמ"ר עמר אל-קבץ, הקשר האישי של מפקד היק"ל ואילן רועה, כתב קול-ישראל בצפון. בן שלושים-וחמש שנה היה עמאד בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין בכפר ירכא מזרח. הותיר אחריו אישה, בת, שלושה בנים, הורים ותשעה אחים ואחיות – נוהאד, זיאד, זאיד, זאהר, עפיף, נאהדה, איוב, דאהוד ואנעאם. לאחר מותו הועלה עמאד לדרגת רס"ב. כותב עליו אחיו, עפיף: "תמיד היה לי ספק אודות הספדים רבים לכל הנופלים, שרק דברים טובים סיפרו על מעשיהם. חשבתי שלאחר שאדם מת מחמיאים לו. כשנפל עמאד, אחי, לא יכולתי לדבר, מאחר שלא האמנתי שדווקא עמאד ז"ל, האדם האידיאלי ביותר, שיכול לפרנס משפחה ולעזור לאחרים בצבא או בכפר, וידע במיוחד להכניס שמחה וחיוך לאנשים רבים, לא האמנתי שימות, אך טעיתי. באמת ובתמים עד רגע זה אין מאמינים שעמאד נפרד מאיתנו, והשמחה נקטעה אצל הרבה הרבה אנשים. בנו אמיר, שנולד בתאריך 29.2.1996, חיכה לאביו באותו יום שנפל (ב-28.2.1999), כדי לקבל את החיבוק והמתנה ליום ההולדת, ולצאת לטיול בעיר השעשועים, שאת הכרטיסים לשם עדיין שומר אמיר הקטן ומחכה שאביו יחזור. בתו הגדולה סחר, שזכתה להרבה פינוק ופריבילגיות מאביה, עדיין בוכה ומקשטת את חדרה בתמונות של אביה. לשני הילדים סאמר ופואד קשה לעכל את לכתו, אך לאט-לאט הם מבינים את גודל הכאב, וחשים את החסר הגדול של העדרו. אישתו האמיצה הנא, שנטלה חלק עיקרי וחשוב כעקרת הבית, אשר גידלה ילדים מופלאים וחרוצים מאוד בלימודים, ממשיכה לקוות שבעלה יחזור שוב. היא תסתפק בחיוכו וקרבתו הקצרה. אודות חייו בזמן שירותו בצבא ידענו רק אחרי שנפל. אנשים רבים מאוד, שהכירו אותו אישית הגיעו לנחם וסיפרו על מעשי הגבורה שלו, על אופיו הנוח, נכונותו לעזור תמיד וחלקו לו כבוד רב. עמאד ז"ל – אדם, חייל, גיבור, חכם, אמין, עוזר, שמח, חייכן, אוהב, דואג ומסור לכולם, נפרד לעולמם של גיבורים רבים שנפלו ולא זכו לראות את סוף הדרך, דרך האושר שמגיעה להם יותר מלכל אחד אחר." עם מספידיו הרבים של עמאד נמנים מפקדי צה"ל ומפקדים במילואים, אנשי ציבור, עיתונאים, חברי כנסת, שרים ואף נשיא המדינה. גם רבים מאוד מתושבי רצועת הביטחון בדרום לבנון הגיעו לבית המשפחה לביקור תנחומים. בפי כולם היה סיפור אחד, על אדם מיוחד, צנוע ושקט אך בעל נוכחות בולטת מאוד, שהרשים עמוקות את כל מי שהכירו. דבריו של מפקד היחידה, במכתבו למשפחה, מבטאים את רוח הדברים של המספידים הרבים: "מרבית שנותיו היפות שירת עמאד בלבנון, חשוף לסכנות. לא פעם נקלע לאירועים מסוכנים ונחלץ מהם. לא כך היה לדאבוני באירוע האחרון. הכרתי את עמאד היטב. אבו- ריש קראנו לו כולם, אבו-ריש שמכיר כל ציר, שביל ואבן. אבו-ריש שלא היה גבול למסירותו, חייל שהיה דמות מפתח ביחידה, שהיה דוגמה ומופת לצעירים, שדאג לכל חייל כאבא טוב וסביב חיוכו הנצחי התלכדו כולם. שנתיים ימים העברנו יחד, בטוב וברע, בשמש ובקור, בשמחה ובעצב. שמתי בו את מבטחי ומעולם לא התאכזבתי. עמאד צוין לשבח בהזדמנויות רבות, וביום העצמאות האחרון, במלאות יובל למדינה בחרתי בעמאד, יקירכם, כנגד מצטיין בפני ראש המטה הכללי. עמאד נהרג כלוחם גאה לצד מפקד שהעריץ ואהב, ושניים מחבריו לנשק, בהיותו במשימה מבצעית. כך היה רוצה להיזכר. כך ננצור אותו."
