אבו גאנם, אלי-חנא

בן מינרבה וחאפז. נולד ביום 19.7.1976 בנצרת. גדל עם אמו, אחיו בשארה ושתי אחיותיו – שאנז וחנאן (שרה). את לימודיו היסודיים החל בעיר הולדתו נצרת, ומשעברה משפחתו לחיפה, המשיך ללמוד בבית-הספר היסודי "אחווה". ענף הספורט החביב עליו היה כדורגל והוא שיחק בנבחרת בית-הספר. היה אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל "מכבי חיפה" ושמח בניצחונותיה. את לימודיו התיכוניים עשה בתיכון המקצועי "אורט-כרמל" בחיפה במגמת מסגרות שם למד גם לימודים עיוניים. בתום 12 שנות לימודים עבד כשנה וחצי במקצוע שרכש. אלי היה אדם מאושר ושמח, ידע ליהנות מהחיים והשתדל לנצל כל רגע. את האושר והשמחה שחש, הקרין גם לכל הסובבים אותו. הוא נהג בכבוד בזולת והיה ידוע בנדיבותו ובאהבתו לעזור. כאשר חבר ילדותו הקרוב רימון, נפגע קשות בתאונה, אלי התגייס בכל מרצו לעזור לו והקדיש לו את כל זמנו הפנוי: סייע לו בהליכה, בישיבה, באכילה ובשתייה. בשכונת מגוריו, בה שכן בית קצין העיר, הכיר אלי חיילים רבים והתחבר עמם. כל שיחותיהם נסבו סביב הצבא. הוא גמא בצמא את סיפורי אחיו הבכור, ששירת שלוש שנים במשמר הגבול וכך, על אף שחוק גיוס חובה לא חל עליו, החליט אלי כי ברצונו ללכת בעקבות אחיו ולשרת בצה"ל. בסוף דצמבר 1996 התנדב אלי לצה"ל והוצב בגדוד הסיור המדברי של חטיבת 'גבעתי'. הוא אהב מאוד את הצבא, היה גאה בתפקידו והיה חדור אמונה בשליחותו. אלי הרשים את מפקדיו וזכה להדים חיוביים ולשבחים. תוך כדי שירותו הצבאי השלים את השכלתו ושאף להמשיך וללמוד. הוא נהג לבלות את חופשותיו עם החברים הרבים שרכש בצבא, אשר למדו להעריך את היותו חבר מסור ונאמן. גם בתוך המסגרת הצבאית עזר לחבריו ותמך בהם ככל יכולתו. אתר הבילוי המועדף על אלי היה הים. הוא הרבה לשחות ולצלול ותכנן לעבור קורס צלילה. לקראת סוף שירותו הסדיר ובטרם החל את שירות הקבע פגש את שיר, ואהבתם ניצתה. יחדיו טיילו, דיברו וצחקו. מספרת שיר: "היה לו קסם אישי לא מבוטל. תמיד עם חיוך על השפתיים, תמיד צוחק, גם כשרבנו הוא היה מכניס בזה הומור…". אלי הרבה לשתף את שיר במחשבותיו, ברגשותיו ובהתלבטויותיו. אהבתו הגדולה לבעלי חיים היוותה מקור לבילויים משותפים רבים: הם טיילו ביחד בספארי, בגן החיות, בפארק הקופים, בפארק הציפורים ועוד. לא פעם הביע את שאיפתו להיות וטרינר. הוא אף החזיק בביתו ציפורים ונחשים והתעניין מאוד בגידולם. אלי היה אדם חם, אוהב ומפנק שהאמין בערך החברות והנתינה ואהב לתת מעצמו למשפחתו, לחברתו ולחבריו הרבים. הוא היה קשור מאוד לאמו ולאחיו ובכל פעם שהגיע הביתה הביא עמו זר פרחים. תכניות רבות היו לו אך הן נקטעו באחת. ביום 9.1.2002 נפל אלי בקרב סמוך לכרם שלום. אלי שהה עם עוד שני חיילים במוצב התצפית "אפריקה", השוכן כחמישים מטרים ממזרח לגדר רצועת עזה, בתוך שטח ישראל. שני מחבלים חצו את גדר המערכת והסתערו על המוצב כשהם חמושים ברובים, חגורים חגורות נפץ ומשליכים רימוני יד מטווח של כ-15 מטרים. אלי נחלץ להגן על חבריו למרות ההוראה המפורשת שלא להסתער קדימה. בחילופי האש שהתחוללו הוא נורה מטווח קצר, נפצע קשה ומת מפצעיו. כוח צה"ל שהוזעק למקום חיסל את המחבל שנותר בחיים אך איבד גם את מפקד הפלוגה. אלי היה בן עשרים-ושש בנפילתו. עמו נפלו רב סרן אשרף מזריב, רב סמל איברהים חמיידה וסמל ראשון מופיד סואעד. אלי הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי "מחנה דוד" בחיפה. עץ ניטע לזכרו בהרי ירושלים בידי קהילת הוד והדר – התנועה המסורתית.