יוסף, בן דינה ז"ל ואברהם, נולד בשנת תש"י (1950) בקזבלנקה שבמרוקו. הוא היה בן שש כשעלתה המשפחה ארצה והתיישבה בקרית-שמונה. יוסי למד בבית-הספר היסודי ע"ש הרמב"ם בקרית-שמונה, ומשהגיע לסיום לימודיו בבית-הספר העממי נפטרה אמו והותירה אחריה שלוש בנות ושלושה בנים יתומים. יוסי המשיך בלימודיו בבית-הספר התיכון הדתי "המתמיד" ועשה בהם חיל רב, לפי עדות מורו היה "תלמיד טוב, חרוץ וממושמע, מקיים מצוות התורה, אציל נפש ואציל רוח". מידות האצילות ציינו את יוסי והן גם קבעו את בחירת המקצוע שייעד לעצמו – חינוך. הוא עבר לירושלים ללמוד במדרשה למורי בית-ספר תיכון, ובשנת 1969 סיים את לימודיו בהצלחה והוסמך למורה. כדי להתמחות במקצועו לימד בבית-הספר הממלכתי-דתי בעפולה. הרבה תחביבים היו ליוסי. הוא עסק בטניס-שולחן ובכדורסל, באריגת שטיחים וביצירת תכשיטים וכל רגע פנוי הקדיש לקריאה בתחום הפסיכולוגיה והחינוך. יוסף גויס לצה"ל בסוף אוגוסט 1970 ולאחר האימון הבסיסי סיים קורס מפקדי כיתות וקורס מש"קי מקלעים. בעת שירותו הסדיר כסמל מחלקה, הצטיין בטוב-לבו, בחמימותו ובדאגתו לא רק למחלקתו כי אם לפלוגה כולה. כל שדרש מחייליו דרש מעצמו. הוא הקפיד שאנשיו יטלפנו אל ביתם, ודאג לאספקה שתגיע בזמן ובכמות מספקת, למשחקים, ספרים ולשקם. באחת התקריות בגבול סוריה, לפני מלחמת יום-הכיפורים, נחת פגז על ריכוז הדלק של המוצב ופרצה להבה אדירה. יוסי לא חיכה לפקודה, יצא ראשון ורץ להפעיל את מטפי הכיבוי. עוד פגז נפל לא הרחק ממנו והוא נפצע קל ונשלח לטיפול רפואי. באותו לילה חזר למוצב. כשהגיע מועד שחרורו, הצטערו הכול, כי ידעו שמשתחרר לא רק מפקד טוב, אלא בעיקר חבר נאמן לחייליו. במרס 1973 שוחרר יוסי מהשירות הסדיר ומיד התקבל כמורה מן המניין בבית-הספר התיכון "המתמיד" בקרית-שמונה. למרות שהיה מורה תקופה קצרה מאוד, הכירוהו הכול. הוא היה לתלמידיו אח, חבר, אב ומחנך וסייע לתלמידים שהתקשו בלימודים ללא תשלום. הוא ראה את ייעודו בחינוך ודאג לא רק לנערים, אלא גם למשפחותיהם. אותה עת לא הוצב עדיין ליחידת מילואים, כי שוחרר אך חודשים מספר לפני-כן. כאשר פרצה מלחמת יום-הכיפורים הציעו לו מפקדיו להישאר בבית עד שיקבל צו-קריאה. יוסי פנה לקצין-העיר ולא נח ולא שקט עד שבירר את מיקומה של יחידתו הקודמת, ומיד יצא לדרך – לרמת הגולן. מפקדיו ופקודיו של יוסי הופתעו ושמחו מאוד כאשר הגיע. כמו במטה קסם השתנו העניינים – יוסי דאג לכול. מכתביו הביתה היו קצרים ומעודדים וכאשר עמד לצאת לחופשה, נודע על הסיכוי לכבוש את פסגת החרמון. ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973) עמדה הפעולה להתבצע. הקשר, שצריך היה להצטרף לכוח, נפצע. יוסי לקח את מכשיר הקשר ועלה. כאשר הגיעו אל הפסגה הודיע למפקדו – "הגענו", אך כיוון שלא הייתה מפה בידו, ירה צרור באוויר, וכאשר ראה המג"ד עד היכן הגיעו, הריע: "אתם שדים משחת, החזיקו מעמד עד שנגיע אליכם". אז השיב יוסי: "נפגעתי". הכוח שהגיע אל היחידה, מצא את יוסי הרוג ליד מכשיר הקשר. יוסי הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שמונה. השאיר אחריו אב, שני אחים ושלוש אחיות. כתב עליו מורו: "גבורתך, יקירי, לא תסולא בפז; חיפשת את יחידתך שלוש יממות ואת מלחמת ישראל לחמת;" במכתבו אל המשפחה השכולה, כתב מפקדו: "מלחמת יום הכיפורים הייתה ללא ספק הקשה במלחמות ישראל… הקרב על החרמון היה אולי הקרב הקשה ביותר במלחמה זו. בנכם שנפל בקרב זה, נלחם יחד עם חבריו, כפי שנלחם מי שיודע למען מה הוא נלחם, באומץ ובגבורה, במסירות ובקרבה. לא ננסה, כי לא נוכל, לנחמכם על אובדן בנכם, למרות שגם לנו, חבריו בגדוד "הבוקעים" הראשון יש הרגשה של אבדן בן לוחם, הרגשה המלווה תחושת כבוד על שזכינו שבנכם נלחם בשורותיו וכבוד למשפחה ששכלה בן כזה. יהי זכרו ברוך". המשפחה תרמה ספר-תורה להנצחת זכרו.
