אבודרם, אמציה-יהודה

בנם בכורם של אולגה וחיים (ויטלי), נולד ביום כ"ד בסיון תש"ך (19.6.1960). הוא היה הבן הבכור של מושב אמציה ולכן נקרא בשם זה. לגן הילדים נסע אמציה למושב לכיש ואת לימודי כיתה א' עשה עם ילדי שדה-משה. החל בכיתה ב' למד בקריית גת, בבית-הספר היסודי על-שם שפרינצק, ואחרי כן בבית-הספר התיכון על-שם רוגוזין. בתקופת לימודיו היה פעיל בתנועת הנוער של בית"ר, תחילה כחניך ואחר-כך כמדריך ומפקד "מעוז". את עיקר מעייניו הקדיש ללימוד תולדות עם ישראל ולהכרת ארץ-ישראל. הוא אהב את הארץ והרבה לטייל בה. תמיד היה "לפני טיול" או "אחרי טיול", ובכל פעם חזר מוקסם יותר ויותר מן המראות שראה. כמדריך, נטע בחניכיו את אהבת המולדת. הוא חינך אותם לאהוב את הארץ ברגליים "…לראות את החיובי בכל הדברים שבמדינה, ולא רק את השלילה". אמציה גויס לצה"ל ביום 17.10.1978 ונמצא מתאים לקורס טיס. לאחר חמישה-עשר חודשים הוא פרש מן הקורס ועבר לשרת ביחידת צנחנים. ביום העצמאות הל"ב של המדינה נבחר אמציה להדליק את משואת העצמאות בהר הרצל, על היותו חייל ונציג של העולים שהיכו שורשים באדמת המולדת. לאחר שסיים קורס קצינים, הוא נשאר להדריך שני מחזורי קצינים צעירים, ורק אחר-כך חזר לפקד על יחידה. חניכי היחידה כתבו עליו שהיה יותר ממפקד. הוא האמין במה שעשה ועשה הכול בצורה הטובה ביותר. במלחמת שלום הגליל עלה עם היחידה ללבנון, השתתף בקרבות ואף נפצע. הוא סירב להתפנות כל עוד חייליו נלחמים. ביום ט"ז בכסלו תשמ"ג (2.12.1982), בדרכו מלבנון חזרה לתחום הארץ, בעת מילוי תפקידו כמלווה שיירות, נהרג אמציה בתאונת דרכים. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי שבהר הרצל בירושלים. אמציה נטמן באדמה לא הרחק מן המקום, שעליו הדליק את משואת העצמאות רק שנתיים ימים קודם לכן. הוא השאיר אחריו הורים אח ואחות. המשפחה והמושב השיתופי אמציה הוציאו לאור ספר לזכרו. אגודת הספורט "הפועל" ערכה תחרות כדורסל על שמו, ותנועת "בית"ר" קראה לצעדת תל-חי "צעדת אמציה" לזכרו של מי שהיה חניך ומדריך מסור ונאמן