בן יעל וחיים. נולד ביום ה' בתשרי תשל"ז (29.9.1976) בעיר רחובות, למשפחה המושרשת בעיר מזה שבעים שנה. גיל התחנך על ערכי אהבת העם והארץ, מסורת ושמירת מצוות. הוא החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "הלל-תורה" שבעיר שיקגו, בארצות הברית. כאשר חזר ארצה המשיך ללמוד בבית-הספר היסודי "נועם" לבנים ברחובות. בצעירותו השתייך לארגון "עזרא" ובהגיעו לכיתה ו' היה לחבר בתנועת הנוער "בני עקיבא". את לימודיו התיכוניים המשיך גיל ב"ישיבת הדרום" ברחובות, אך הביע רצון עז ללמוד בפנימייה צבאית. מבוקשו ניתן לו והוא עבר לפנימייה הצבאית שעל יד ישיבת "אור עציון" במרכז שפירא, שם למד בכיתות ט'-י'. לאחר מכן חזר ללמוד ב"ישיבת הדרום" וסיים את לימודיו התיכוניים בהצלחה. לפני שירותו הצבאי גמר אומר בנפשו להתחזק רוחנית באהבת התורה והמולדת ושם פעמיו ליישוב עלי שבשומרון, שם למד במכינה הקדם-צבאית התורנית, "ישיבת בני דוד". גיל היה איש אשכולות, בעל תחומי עניין רבים ומגוונים. הוא אהב ספרות ושירה, לימד את עצמו לנגן בגיטרה והרבה להאזין למוסיקה. הוא נהנה מהעיסוק בספורט ושיחק כדורסל וכדורגל. אך מעל הכול אהב גיל אופנועים: את האופנוע הראשון רכש בגיל 16, וכחובב טיולים מושבע ניצל כל הזדמנות לטייל בארץ, כשהוא רכוב על אופנועו ומלווה בחבריו. בכל מעשיו היתה לגיל עוצמה פנימית והיכולת לדבקות במטרה, תמיד תוך כדי חיוך ומאור פנים, כפי שהגדיר אותו אחד ממחנכיו: "חיבוק אחד גדול לכל אחד, גיל עם החיוך והאהבה האדירה לכולם". גילי היה עמוד התווך של החבר'ה, הדבק המלכד בין חבריו. אהב שלום, ותמיד דאג שכל אחד מהיקרים לו ירגיש הכי טוב שאפשר. בשלהי יולי 1995 גויס גיל לשירות סדיר. הוא שובץ בחטיבת "גולני", סיים מסלול חי"ר ושירת בדרום לבנון, שם עסקה יחידתו בלוחמה בארגוני הטרור. גיל הצטיין כלוחם, גילה נחישות ומוטיבציה וזכה לשבחי מפקדיו אשר המליצו על צאתו לקורס קצינים, אותו אמור היה להתחיל באפריל 1997. בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם גיל. בן עשרים היה גיל בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין ברחובות. גיל הותיר אחריו הורים, שלושה אחים – אמיר, ירון ועדיאל ואחות – רחל. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל ראשון. העיתונות סיקרה בהרחבה את האסון וכתבות שהתפרסמו האירו את דמותו של גיל. משפחתו של גיל ייסדה עמותה להנצחת זכרו אשר תורמת לקהילה בתחום החינוך. במסגרת העמותה הוקמה קרן המחלקת מלגות לתלמידים המצטיינים בתרומתם לקהילה ולחברה, מכל בתי-הספר העל-יסודיים בעיר, מהחינוך החילוני והממלכתי-דתי כאחד. בהנצחה זו באה לידי ביטוי אהבת ישראל ואחדות ישראל אשר אפיינה את גיל והיתה נר לרגליו. העמותה יזמה גם הקמת ארון קודש והכנסת ספר תורה על שמו של גילי לבית כנסת. אנשי הקהילה ברחובות, חברים, מכרים בארץ ובחו"ל וקרובי משפחה יזמו הקמת בית כנסת ומרכז קהילתי תורני בעיר רחובות בשם "אור לגיל". סכום האותיות של שם המקום בגימטריה הוא 73 והוא מסמל את שבעים ושלושה הנופלים באסון המסוקים. כמו- כן אחת לשבוע מתקיימים שיעורי תורה, הגות והשקפה בבית המשפחה ובבית הכנסת "אור לגיל". בחודשים שלאחר האסון הרבה עדיאל, אחיו של גיל, בכתיבת שירים המבטאים את געגועיו וכאבו, כחלק מהתמודדותו עם האובדן. אחד משיריו, "גילי – אחרי העלטה", הולחן על ידי בן דודתו, ניר צדוק וילדי המשפחה נאספו ויחדיו הקליטו את השיר: "בחלום הופעת עם חיוך של שמחה/ כאילו כלום לא היה, לא נברא/ בכל כוחי ניסיתי לאחוז רק בך/ ושוב התעוררתי עם אותה ההרגשה. האם זה נכון שלמעלה טוב יותר/ כי אם כן עזור לי לא להישבר/ הלב מתכווץ, נסחט מדמעות/ הפנים למראית עין מחייכות. גילי, גילי, לא הותרת עקבות/ הותרת רק דמעות… גילי, גילי…". חבריו לחטיבה של גיל הפיקו חוברת בשם "דמעות של חברים" ובה שירים לזכר חבריהם שנפלו באסון המסוקים. בחוברת שהפיקו עבור מופע ההתרמה לקרן המלגות על שם גיל מופיעים שירים שכתב עדיאל: "מסתכל בתמונות שבהן אתה מחייך/ זה מה שנשאר לי מאחי התומך/ אנשים אחרים לא מבינים/ שמאחורי התמונה היו חיים. אילו את קולך יכולתי להקליט/ ואת זכרונותינו להסריט/ לא הייתי צריך להסתפק באותן תמונות/ שבהן בבת אחת, כמתים, נעצרות". קטע משיר נוסף: "אתה זוכר את הרגשת החיים,/ איך היית מסתובב עם חיוך על הפנים/ אתה זוכר את אחיך הקטן,/ שזוכר אותך מאז היה כאן/ אתה זוכר את הרגע שלבשת מדים/ לא פשטת אותם ברגעים אחרונים/ והאם זה נכון שלמעלה טוב יותר? /! כי אם כן, עזור לי לא להישבר." בחוברת "דמעות של חברים", כתב חברו לנשק וללימודים, דקל שלם: "גיל/ אם אפשר למחוק/ כל דבר מיותר/ אם זה צחוק/ או חיוך מיותם,/ אצלך לא מצאתי / מחיקה אפשרית/ לחיוך דומיננטי/ בנשמה אצילית./ אז אם עכשיו ארצה/ הגדרה לאושר בעיניים/ אותי יפצה/ אורך שבשמים." בדברי הספד בהלוויה קרא חברו הטוב יניר שיר המבטא את עוצמת החברות והאהבה לגיל: "אני יושב וחושב על כל מה שעברנו/ אם יציאה או טיול, הכל ביחד עשינו/ בחבורה שלנו היית עמוד התווך/ כשהיינו מבואסים תמיד ידעת לחייך/ כשגילינו שאתה בבית ביום רביעי/ כולנו היינו ברקיע השביעי/ לא עזבנו אותך לרגע, תמיד אתנו/ אנחנו האחים שלך, ואתה, ואתה שלנו./ 'אני עולה ללבנון, אני חוזר עוד שבועיים,' אמרת/ אבל עלית ולא חזרת./ פנים עצובות, עיניים דומעות/ בלי גילי, כבר אין מה לעשות./ אלוהים, איך לקחת את גילי פתאום/ אולי נתעורר ויהיה זה רק חלום/ אין קול ואין עונה, אוהבים אותך גילי". פרק ט"ו בתהילים, שקראה אמו בהלוויה על קברו הפתוח, משקף ביותר את אישיותו של גיל: "הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו. לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו. נבזה בעיניו נמאס ואת יראי יהוה יכבד נשבע להרע ולא ימיר. כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עשה אלה לא ימוט לעולם".
