,אֵ-ל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוכֵן בַּמְּרומִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכונָה
,עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלות קְדושִׁים, טְהורִים וְגִבּורִים
כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, לְנִשְׁמות חַיָּלֵי צְבָא הֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל
,אֵ-ל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוכֵן בַּמְּרומִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכונָה
,עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלות קְדושִׁים, טְהורִים וְגִבּורִים
כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, לְנִשְׁמות חַיָּלֵי צְבָא הֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל
בן שמחה (סיסי) ויוסף. נולד ביום ט"ז בכסלו תשכ"ט (7.12.1968) בבת ים. יובל נולד בבוקר שבת שטופת שמש, לאחר לילה סוער וגשום במיוחד. בן בכור להוריו, אח לעדי ולאפרת. יובל החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "גבעתי". צנום וקטן למראה היה, עוד לא בן שש ולכן חשבו להשאירו עוד שנה בגן, אך הגננות קבעו במפורש כי לפי מנת המשכל הגבוהה שלו מקומו בבית-הספר, והן צדקו. יובל המשיך לחטיבת-הביניים "דינור" ולתיכון טכנולוגי-דתי בבת ים, ואת לימודי התיכון ומבחני הבגרות סיים בבית-הספר "מישלב" בתל אביב. יובל היה ילד מאוד מסור להוריו, נוח ואחראי. כבר בכיתה א' שמר על אחיו הקטנים כאשר ההורים עבדו. הוא אהב מאוד לקרוא, אם עיתון שהיה חייב להיות בבית כל יום, ואם ספרים רבים – יובל היה ממש "תולעת ספרים". יובל היה נער צנוע ומנומס, הוא לא ידע לריב ותמיד מצא את המלים הנכונות כדי להשלים בין הניצים. חיוכו המיס לב כולם, ואפילו המורים בבית-הספר לא יכלו לכעוס עליו כאשר התשובה שלו היתה החיוך. יובל היה חברותי מאוד, ואהוב על ידידיו הרבים. הוא היה הביישן בקרב בחבריו, נער שקט וצנום, אך תמיד בלט בחיוכו, בטוב ליבו ובתלתליו. כיאה לנער שגדל בבת ים, בילה יובל את מיטב זמנו בחוף הים. יובל אהב מאוד את הנאות החיים, ורוב הזמן ניתן היה למצוא אותו במסיבות, ריקודים, דיסקוטקים, ובקיצור… בכל מקום שנהנים, יובל היה שם. יובל אהב מאוד כדורגל, ועוד בהיותו ילד היה נוסע בכל שבת לאיצטדיון "בלומפילד", לראות את משחקי קבוצת "שמשון תל אביב", שאהד. כשהיה בן תשע החל לשחק בשורות קבוצת הילדים של "שמשון" ולאחר זמן קצר עבר לקבוצת הנוער, עימה הגיע להישגים רבים. בין היתר, נסע עם הקבוצה למחנה אימונים בגרמניה, ממנו חזר גדוש חוויות. יובל אהד מאוד גם את קבוצת "בית"ר ירושלים" ובמיוחד את שחקנה אורי מלמיליאן, אותו העריץ בשל ראיית המשחק והענווה שבמשחקו. עד מועד גיוסו לצבא שיחק יובל ב"שמשון תל אביב", וכאשר הגיע המועד והוא בחר במסלול קרבי, נהג לנצל כל יציאת שבת מהבסיס על מנת לשחק כדורגל בימי שישי, בשכונה ובמגרש בית-הספר "תחכמוני". בחודש יולי 1987 התגייס יובל לצה"ל והחל באימוני הטירונות של סיירת "גולני". יובל עבר את רוב המסלול של טירונות הסיירת, אלא שלקראת הסוף בחר מיוזמתו לחתום על טופס ויתור על המשך הקורס. הוא עזב את טירונות הסיירת לאחר כשנה, ובהתאם לבקשתו אכן עבר לשרת באחד הגדודים. מהגדוד יצא יובל לקורס מ"כים, סיים אותו בהצלחה והחל להדריך. באותו זמן צילמה הטלוויזיה הישראלית סרט על "גולני" בשם "רובאים" ויובל היה, ללא ידיעתו, אחד מכוכבי הסרט. עד מהרה התבלט יובל בכושר מנהיגותו וביכולת החשיבה האסטרטגית שלו, ובהמלצה חמה של מפקדיו נשלח לקורס קצינים. באוקטובר 1989 הוסמך כקצין חי"ר, ומאז שירת יובל, בסדיר ובקבע, במגוון תפקידי פיקוד, ביניהם: מ"מ, סמ"פ, מ"פ, קמב"ץ וסמג"ד ביחידות שונות ומגוונות. במהלך שירותו עבר מסלולים קרביים מגוונים ונשלח לקורסים שונים, ביניהם קורס צניחה. בתחילת שירותו בקבע מימש יובל חלום, לקח חופשה בת חצי שנה מהצבא ונסע עם חברו הטוב שי לטיול תרמילים באפריקה ובמזרח הרחוק. זמן קצר לאחר גיוסו לצבא, כאשר שהה בחוף הים, צדה את עינו נערה ביישנית וחמודה ששכבה על החול החם. הוא השיג את מספר הטלפון שלה דרך אחד מחבריו (שהכיר את הנערה) וכבר באותו הערב אזר אומץ, חייג אל הנערה, מירי שמה, והם קבעו לצאת לבילוי. האהבה פרחה, ובמרס 1993 נישאו מירי ויובל בחתונה מפוארת בבת ים. לאחר חתונתם הם התגוררו בדירה צנועה בבת ים. כאשר נכנסה מירי להיריון הראשון, לא היה מאושר מיובל. במאי 1995 נולדה הבת רותם. היה זה היום המאושר בחייו. יובל היה אב גאה מאוד, והיתה זו ממש חוויה לראותו מסתובב ברחובות בת ים עם רותמיקה, כך קרא לבתו, בידיו, תוך שהוא מתלהב כאשר היא רואה מטוססססס, או כאשר היא לומדת לספור עד עשר, ואיך שהיא שרה שלמה ארצי… באפריל 1998 נולד הבן שי, ולשמחתו של יובל היתה סיבה נוספת – סופסוף, ידע יובל, יהיה עם מי לדבר על כדורגל. מאז, בכל פעם שהיה רואה ילדים משחקים כדורגל, היה אומר: "ככה אני צריך להיות, לקנות לשאקשאק (כך כינה את שי) קונוסים ולהתחיל לאמן אותו מגיל אפס, כדי שיהיה כדורגלן יותר טוב מאביו." יובל היה אב למופת, ולמרות שתפקידו הצבאי חייב אותו לשהות זמן רב מחוץ לבית, הוא היה מעורב מאוד בחינוך הילדים, בבילוי ובמשחקים עימם. כל שעה פנויה שהיתה לו, הוא הקדיש כ'זמן איכות' למירי ולילדים. במהלך שירותו הצבאי, בשנים 1998-1999, למד יובל באוניברסיטת בר אילן לתואר ראשון בהיסטוריה של ארץ-ישראל, תחום שאהב מאוד. יובל ממש פרח בתקופת לימודיו באוניברסיטה וניתן היה לראות, שהוא נהנה מכל רגע. לאחר שסיים את לימודי התואר בהצלחה, ניסה להדביק את כל הסובבים אותו בחיידק הלימודים, ולכל מי שעבר בסביבתו סיפר כמה כיף וחשוב ללמוד. יובל ניצל את תקופת הלימודים באוניברסיטה כדי לבלות זמן רב ככל שאפשר עם משפחתו. באותה תקופה היה שב הביתה מדי יום, וזכה לבלות הרבה עם בתו, עם בנו שזה עתה נולד ועם רעייתו. יובל ניצל את הזמן גם כדי לחזור ולשחק כדורגל באופן סדיר. הוא פנה לקבוצת הכדורגל של "מכבי חולון", אשר נלחמה על חייה בליגה ג', והציע למאמנה את שירותיו בתנאי שיוכל לשחק מבלי שיגיע לאימונים. ואכן, יובל החל לשחק בקבוצה, היה לשחקן הבולט בה ותוך שתי עונות העלה את הקבוצה לליגה ב'. בתקופה שבה שיחק, נבחר יובל לא אחת ל"שחקן העונה" ע"י מקומוני האזור, וזכה בתואר "מלך השערים". הוא שיחק בתפקיד חלוץ טבעי וניחן בראיית משחק מדהימה ובזריזות. היה שחקן הגון והוגן מאין כמוהו, ואף פעם לא נשלף לעברו כרטיס במשחק. רק דבר אחד יובל לא אהב – להפסיד. לא משנה אם היה זה במשחק ליגה, או במשחק אימון, או במשחק שכונה, לכל משחק הוא התייחס בחרדת קודש ואמר שמי שמפסיד באימון או בצחוק בשכונה, לא יוכל להילחם על הניצחון במגרש. לדברי מבינים בענף, יובל יכול היה להגיע רחוק בקריירה הספורטיבית שלו. אולם הוא בחר בצבא ולא בכדורגל. בתום לימודיו באוניברסיטה חזר יובל לשירות קרבי, והועלה לדרגת רס"ן. באותה תקופה עבר עם משפחתו מבת ים לדירה במודיעין. בין תפקידיו היה אחראי מטעם הצבא בכל הקשור לביקור האפיפיור בארץ, ואחר-כך שירת כסמג"ד בבית-הספר לקצינים. תא"ל עמוס בן אברהם, מפקד בית-הספר לקצינים, לקח את יובל איתו כשעבר לגיזרת יהודה בסוף שנת 2001 ומינה אותו לקצין אג"ם של חטיבת יהודה. התפקיד היה קשה ותובעני, ויובל מילא אותו בהצלחה רבה. הימים היו ימי האינתיפאדה השנייה וגזרת יהודה רחשה פעילות אינסופית של תצפיות, מרדפים, מעצרי מבוקשים, פיגועי ירי, מכוניות תופת ועוד. בכל הפעילויות שיובל היה מעורב בהן היתה קיימת סכנת חיים מידית, אך מכולן הוא יצא ללא פגע. ב-18.6.2002 לפנות בוקר, לאחר שסיים לילה של פעילות מבצעית בחברון, יצא יובל ברכב הצבאי שלו, שהיה נהוג בידי נהגו הצבאי, לנסיעתו האחרונה, אשר ליעדה הוא לעולם לא יגיע. באחד מעיקולי הדרך איבד נהגו את השליטה על הרכב, והם התהפכו. יובל נפצע באורח אנוש ושבוע לאחר-מכן, ביום י"ד בתמוז תשס"ב (24.6.2002) נפטר מפצעיו. בן שלושים-וארבע היה יובל בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בחולון. יובל הותיר אחריו אישה הרה, בת ובן, הורים, אח ואחות. חמישה שבועות לאחר מותו נולדה בתו ונקראה, בהתאם לבחירתם של מירי ויובל מראש, אור. אל"ם דרור, מפקדו של יובל, כתב למשפחה: "צניעות, דרך ארץ ומסירות, נראים לכאורה כתכונות בסיסיות וכדבר המובן מאליו. אולם לא כך הדבר. אישיות שיש בה שילוב של תכונות אלו, ענווה, השקעה ומסירות ואולי יותר מהכל נתינה אמיתית, התמסרות למשימה, זה כבר משהו מיוחד, משהו אחר. יובל היה כזה – מיוחד. הצניעות, הדייקנות, החייכנות שסופגת הכל, שיודעת למרות הכל להמשיך הלאה. איש טוב. אדם, שנעים להיות לידו, פשוט נעים הליכות. יובל, בשל אישיותו, היווה בחודשים האחרונים עוגן, וזאת תוך תקופת לחימה אינטנסיבית המלווה בעומס רב. לא סתם עוגן, אלא מפקד שיודע שאם לא אתה אין אחר, ולכן זה מחייב. כך נזכור את יובל – דרכו מחייבת." כותב דני עמר, ששירת עם יובל: "יובל. היית אלמוני כשרצת בג'בלאות בימים ובלילות. 'לא ידענו,' אמרו לי. 'לא שמענו,', אמרו לי חבריך. ועיני נוטפת דמעה ואני תמה. כל פעם שאני מספר עליך יובל, אני תמה יותר איך לא הכירוך הקרובים ביותר. או אז, אני בעצם מבין. כאן מתגלמת אישיותך ואצילותך בעוצמתה הרבה. הס מלדבר. הס מלהשתחצן. הס מלהזכיר. כי העבודה של החייל האלמוני, אין איכותה אלא במעשים. יובל. היית חייל כי לא דיברת. לא דיברת, כי היית אדם. אדם בעל אישיות צנועה, ללא גאווה וללא יוהרה, לא על האדם שמסביבך ולא על החיילים והחיילות שהקיפוך. כולם נשמעו לך וכיבדוך, בגלל האדם שבך, צחוקך הביישני וכמובן, כקצין מקצועי הנאמן לארץ. פשוט. חייל, קצין וג'נטלמן." כתבה מירי, רעייתו של יובל: "לבעל היקר שלי. רוצה להגיד לך תודה, הרבה תודה, על השנים היפות שלנו ביחד. על כל האושר שאפף אותנו. על הרגעים וזמני האיכות המיוחדים שלנו… תודה על שלושת הילדים הנפלאים האלה פרי האהבה שלנו, שכל רגע איתם הוא רגע אושר. אתה שם למעלה יכול להיות גאה ולחייך ממעשיהם וחוכמת החיים שלהם… נחמתי היחידה שאף רגע מכל הרגעים האלו לא היה לריק. ידעת למצות עד הסוף, והכי טוב שאפשר…". קורות חייו ומותו של יובל כונסו באתר אינטרנט לזכרו שהקימה המשפחה, בכתובת geocities.com/yuvalsharir.