בנם הבכור של פרי ומאיר. נולד ברמלה ביום כ"ו בניסן תש"ם(12.4.1980). לירון הגיח לאוויר העולם בצהרי שבת אביבית, בבית החולים "אסף הרופא" שבצריפין. מהרגע הראשון הביא שמחה ואושר והסב נחת להוריו ולכל בני המשפחה. כאח בכור גילה אחריות ואכפתיות כלפי אחותו שרון, שנולדה שנתיים וחצי אחריו. משפחתו של לירון התגוררה ברחוב השלום שברמלה ובהגיעו לגיל חמש, עברו לביתם החדש בעיר. בתקופה זו התגלתה אהבתו הגדולה לספורט. במרכז הטניס שברמלה למד להגיש, לחבוט בכדור ולקבל כדורים ועד מהרה השתתף בתחרויות. כשהפסיד, היה אומר "לא נורא" ועובר הלאה; כשניצח, חייך בענוותנות ושתק. לא בכדי הגדירה אותו הגננת, עם סיום גן הילדים, כ"ילד צנוע וביישן". בהמשך תפסו את מקומו של הטניס כדורסל, כדורגל, ריצה, ובשלב מאוחר יותר גם אגרוף. "השילוב בין אופיו התחרותי לבין ההנאה שבעבודה על גופו משך אותו", מסבירים הוריו. לירון עלה לכיתה א' בבית הספר היסודי "בן צבי" שבשכונת נווה יהונתן ברמלה. היה תלמיד טוב ואסף סביבו חברים רבים שעשו אתו יחד דרך ארוכה. כשאר בני גילו לא משך ידו ממעשי קונדס, אך תמיד שמר על גבולות ברורים ולעולם לא מתח את החבל יתר על המידה. כשהיה בן תשע, נולד אחיו הצעיר ניסן. מרגע היוולדו היה לירון לשומרו האישי ושימש לו כמדריך וכחבר. וכשגדל והחל לצאת עם חבריו לבילויים ליליים, נהג לצרף את אחותו שרון שהלכה אחריו בהערצה בכל אשר הלך. בשנת 1991, והוא אז בן 12, החליטו הוריו לשנות את סביבת מגוריהם ולעבור ליישוב הקהילתי בית חשמונאי. לירון שפחד מהלא-נודע וחשש כי ינותק מחבריו התמרד, ולבסוף הוסכם על תקופת ניסיון בת שלושה חודשים שאם במהלכה יחוש כי אינו מתאקלם במקום החדש – יחזור לרמלה ויתגורר עם הסבתא "ממה". אך לנער חביב כלירון לא הייתה בעיה למצוא חברים חדשים. כבר ביום הראשון לבואם, מיד לאחר חגיגת בר המצווה שלו, מצא לו חבר. ארבעה ימים אחר כך החל את שנת הלימודים החדשה בחטיבת הביניים "הרצוג" שביישוב, נקלט במהירות והכיר חברים נוספים שאחד מהם (שימי), אף הפך עבורו לאח שני. המחנכת של לירון בכיתה ט' מספרת: "הוא היה פשוט נער למופת … כבר בבית הספר החברות הייתה בעיניו ערך עליון". לירון המשיך את לימודיו בחטיבה העליונה של בית הספר האזורי "הרצוג" וסיימם בהצלחה במגמת הקולנוע והצילום. הוא אהב לצלם הכול ובכשרונו המיוחד ידע להפוך את החומרים המצולמים לסרטים ייחודיים ואישיים. שיאם של לימודיו במגמה היה סרט הגמר אותו הפיק ושבו שיחק: לירון גילם תפקיד של חייל שחברתו חולמת כי הוא נהרג בקרב. בקליפ, מגלה הנערה כשהיא מקיצה, כי לא היה זה אלא חלום רע. לדאבון הלב, עבור משפחתו של לירון, הסרטון הפך למציאות עגומה ונוראה. לירון הצטיין בלימודיו לכל אורך השנים וזכה לשבחי המורים והמורות. אלו העידו כי "הכול בא לו בקלות". עם התבגרותו הפך למושא הערצתן של הבנות ובחיוכו השובה המיס לבבות רבים. לרגע לא פסק מפעילותו הספורטיבית: עוד בתחילת הדרך בבית חשמונאי הצטרף לאגודת האגרוף של המועצה האזורית גזר – "מכבי נשר" – והיה מהמובילים בחוג. בהשפעתו הצטרפו לאגודה חברים נוספים והפעילות במקום תפסה תאוצה. במקביל, הצטרף לתנועת "הנוער העובד והלומד" כשהפעילות הציבורית מהווה עבורו ערך עליון. במסגרת התנועה עשה לירון רבות למען הקהילה: ביקר חולים בבתי חולים, סייע לקשישים וסייד עבורם בתים בתקופות החגים. ולאחר שראה כי טוב, הכשיר עצמו להדרכה בתנועה וגם כאן הצליח וזכה לאהדה רבה בקרב חניכיו. המעבר לכפר שפתח בפני לירון עולמות תוכן חדשים וזיכה אותו בחיי חברה עשירים, אפשר לו לממש צד נוסף באישיותו, והוא החיבה העמוקה לעולם הטבע ובעלי החיים. בהיותו בכיתה ט' אסף מאגודת "צער בעלי חיים" את הכלב "סהר" – אז גור בן שישה שבועות – וזה הפך לחברו הקרוב. לימים, בתקופת האבל על לכתו של לירון, נתגלה חשש לחיי הכלב שלא השלים עם מות בעליו. שנה מאוחר יותר, בסיום כיתה י', השקיע לירון את כל חופשת הקיץ בעבודה קשה באחד ממשקי הסביבה, ובכסף שהרוויח קנה את הסוס שזכה לשם "סער". הוא הספיק ליהנות מהטיפול בו ומהרכיבה עליו עד לחודש גיוסו, אז, למגינת לבו, נגנב הסוס. לירון שהיה חובב טיולים מושבע והרפתקן נמרץ ביקש להרחיב את מאגר ההתנסויות והחוויות ורצה מאוד להוציא רשיון נהיגה על אופנוע. הוא אף ביקש לקנות טרקטורון, אך לאחר דין ודברים עם הוריו המודאגים הושגה פשרה בעקבותיה החל ללמוד נהיגה במכונית. בסוף כיתה י"א, כבר זכה להחזיק ברשיון הנכסף. לפני הצבא הספיק עוד לראות עולם, לטייל באמריקה, להריח את החופש ולהתאהב בניו יורק. מועד גיוסו של לירון הלך וקרב. היחידות המובחרות סיקרנו אותו מאז ומתמיד והוא הכין את עצמו בקפידה לשירות הצבאי. כבר בכיתה י' החל ללמוד ולחקור את הנושא ביסודיות והקדיש זמן רב לאימוני כושר מפרכים. בזימון הראשון ללשכת הגיוס כבר היה ברור לו כי מגמת פניו היא שירות קרבי באחת הסיירות. הוא נתקבל לגיבוש של סיירת מטכ"ל, עבר את הגיבוש הראשון, אך בשלבים הסופיים של הגיבוש האחרון החליט לפרוש, ומשם הדרך ליחידת העילית "דובדבן" הייתה קצרה. לירון התגייס לצה"ל בסוף חודש יולי 1998, ובתום מסלול הטירונות והאימון המתקדם הגשים את חלומו והוכשר כלוחם ב"דובדבן". בתחילה שמר על פרופיל נמוך ולא התבלט אך לא חלף זמן רב ולאחר מסעות ואימונים מחשלים נחלץ מביישנותו, סיים בהצטיינות את תהליכי הגיבוש ומצא את עצמו כסמל הצוות. האווירה המיוחדת ביחידה ואחוות הלוחמים בה התאימו לאופיו החברותי והוא נקשר לצוות בכל נימי נפשו. מעתה בילה את כל חופשותיו, ה"חמשושים" והרגילות עם החבר'ה מהצוות, ואלו הפכו לבני בית בבית משפט שרביט. ללירון היו תכניות רבות לעתיד; המוות לא בא בחשבון בקורות חייו. חבריו מספרים על "נער מלאך ויפה תואר, שהיה מורעל על הצבא ואהב את החיים". בכל הזדמנות יצא לטיולים, בילה במסיבות ובים. הוא אהב מאוד לרקוד, וחבריו מעידים שהיה רקדן מעולה. נותרו לו עשרה חודשים עד השחרור, והוא החל לתכנן את התקופה הבאה: דיבר על נסיעה לארצות-הברית ועל טיול ממושך בעולם, ועד לימודי קולנוע וטלוויזיה הרחיק במחשבותיו. בעת שנקרא למשימתו האחרונה שהה לירון בחופשה באילת. הוא מיהר לחזור ליחידה מבלי לקטר או להתלונן. בשיחתו האחרונה עם אמו ניסה להרגיעה במילים "אל תדאגי, אימא, אין כלום", אך הנורא מכול – קרה. לירון נפל ביום כ"ו באב תש"ס (26.8.2000), בפעילות מבצעית בשומרון. הוא נהרג בשל טעות בזיהוי בחילופי אש שהתפתחו בכפר עסירה א-שעמלייה במהלך ניסיון ללכוד את בכיר מבוקשי החמאס בשטחים – מחמוד אבו-הונוד. עמו נפלו סמל ראשון רועי אבן-פילשטיינר וסמל ראשון ניב יעקובי. באירוע נפצע לוחם נוסף באורח בינוני. לירון היה בן עשרים וחצי במותו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי ברמלה, עיר הולדתו. הותיר הורים, אחות ושני אחים: אחיו ליאור נולד לאחר מותו. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל ראשון. אלפים ליוו את לירון בדרכו האחרונה. מפקד היחידה ספד לו ותיאר אותו כסמל למנהיגות, בעל נעימות ורוך, שדאג לעשות הכול בשלמות, ללא תלונות וללא התנשאות. במכתב הניחומים למשפחה הוסיף המפקד וכתב: "לירון עבר ביחידה מסלול הכשרת לוחם, אשר בסיומו נמצא ראוי לענוד את סיכת לוחם 'דובדבן'. בלירון ניכרה המנהיגות הטבעית אשר ליוותה אותו לכל מקום. מחד היה לירון מפקד קר-רוח, כזה היודע לתת פתרון לכל מצב, פתרון אותו קיבל הצוות באופן טבעי, ומאידך חברם של כל אנשי הצוות. לירון היווה את עמוד התווך של הצוות הן בפעילות המבצעית והן בשגרה היומיומית. גם בעתות משבר ידע לירון לגלות נחישות מחד ורגישות מאידך כאילו הוא יודע כיצד כל לוחם ולוחם בצוות מרגישים. ביחידה נודע לירון כחבר'מן, אשר היה אהוד על מפקדיו ועל כלל חיילי וחיילות היחידה". פעולות רבות נעשו להנצחת זכרו של לירון: אחת הכיכרות ברמלה נקראה בשם "כיכר לירון שרביט"; ספר תורה על שמו ועל שם סבו נסים שרביט נכתב והוכנס בטקס מרשים לבית הכנסת בבית חשמונאי, שם הושם הספר בארון הקודש שאף הוא נושא את שמו; משפחתו של לירון תרמה ציוד צילום למגמת הצילום והקולנוע בבית הספר האזורי "הרצוג" למדעים לאמנויות ולהומניסטיקה וחדר הצילום בבית הספר נקרא על שמו. בגן הבוטני האוניברסיטאי בירושלים הוקמה, ביוזמתו של מנכ"ל הגן יצחק איילון, פינת הנצחה לשלושת הלוחמים שנפלו בפעולה. החלקה, הנושאת את השם "פינת השלושה" ניצבת במעלה גבעה מעל האגם הגדול בכניסה לגן וכוללת משטח דשא ושלושה עצי אלון ותיקים שהוקדשו לשלושה ולצדם שלושה ספסלי ישיבה עליהם הוצמדו לוחיות הנצחה עם שמות החיילים ונסיבות נפילתם. אביו של לירון הקים אתר אינטרנט לזכרו בכתובת http://liron-sharvit.ad-olam.co.il/ ובו תמונות, דברים שכתבו חברים וקרובים וקטעי עיתונות שנתפרסמו. אמצעי התקשורת סיקרו בהרחבה את נסיבות האסון שהוביל למותם של לירון וחבריו וציירו קווים לדמותו של לירון. כתבה אמו: "עכשיו לירון איננו, אבל הבית מלא אותו תמיד, וכולם ממשיכים לזכור ולחלום אותו".
