בן חיה ומנחם, זכרונם לברכה. נולד ביום ט"ז בתמוז תרצ"ו (6.7.1936) בעיר טרגוניימץ שברומניה. בהיותו בן שנתיים נתייתם מרדכי מאמו. מכיוון שהאב הרבה לנדוד ברחבי רומניה, שהה יחד עם אחיו חיים בבית משפחת נתנזון. מרדכי החל ללמוד בחדר, אולם מאורעות מלחמת העולם השנייה ומוראותה הגיעו לרומניה ומרדכי ואחיו נאלצו לעבור ממקום למקום ולמצוא מקלט לעצמם. לאחר תום המלחמה עלה מרדכי בשנת 1950 לארץ, והוא בן 14 שנים ומראהו כבן 9-10 שנים. הוא נקלט במשק הפועלות שבחדרה, שבה התגוררו אחיו ואחותו הבכירים. מרדכי גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1954, ולאחר הטירונות הוצב בחיל-הקשר ובחיל זה שירת כקוון שדה עד יומו האחרון: שלושים שנות שירות מסור ונאמן. במהלך שירותו פרצה מלחמת סיני, הלא היא מבצע קדש. מרדכי, עם יחידתו, מצאו עצמם בראשונה במרחבי סיני משרתים במקומות שיהפכו להיות מוכרים, כמו אבו עגילה, ביר גפגפה, אל עריש ועוד. מרדכי היה חיל מצטיין בכל אשר עשה, ומפקדיו וחבריו אהבוהו מאוד. בתחילת פברואר 1957 שוחרר מרדכי מהשירות הסדיר, והחל לעבוד כמדריך חקלאי ביישובי חבל תענך מטעם הסוכנות היהודית. הוא קבע את מקום מגוריו בשכונת ברנדיס, שבחדרה. בשנת 1962 נשא מרדכי לאשה את צפורה נתנזון, מכרתו מילדות. הוא הרעיף חום ואהבה על בני משפחתו, ושאף לתת להם כל מה שהיה חסר לו בשנות ילדותו. גם במלחמת ששת הימים נקרא מרדכי לשירות מילואים, ואחרי ששוחרר החל לעבוד כמדריך בעמק חפר. תוך כדי עבודתו החקלאית, מצא לו מרדכי זמן לעבודה ציבורית: הוא נבחר לוועד השכונה, ואחרי-כן ליושב-ראש הוועד, והשקיע מכוחו ומרצו בפיתוח השכונה. הוא גם נבחר לחבר ועד בית-ספר "צפרירים", שבו למדו ילדיו, אבי, יפה וצביקה. במלחמת יום הכיפורים שירת מרדכי תקופה ארוכה ברמת הגולן. כששב ממנה, הוא עשה הסבה מקצועית ועבר למחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית ובתפקידו זה ניהל מרכזי קליטה באיזור הצפון. בנוסף לכך היה מרדכי מפקד תחנת המשמר האזרחי בשכונת מגוריו. מרדכי נקרא לשירות מילואים גם בתקופת מבצע ליטני וחזר בשלום, עמוס בחוויות וברשמים. במלחמת שלום הגליל שירת מרדכי, יחד עם בנו הבכור אבי, איש הצנחנים, בלבנון. מתקופת שירות ראשונה חזר מרדכי בשלום, אך ביום כ"ה באדר א' תשמ"ד (28.2.1984), נפל סמל מרדכי בקרב בלבנון במלחמת שלום הגליל והובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית שבבית-הקברות הישן בחדרה. הוא השאיר אחריו אשה, שני בנים ובת, שני אחים ואחות. מפקדיו ציינו לאחר מותו, כי "היה חייל שקט, מסור, חרוץ ושקדן ששירת במקצועו, קוון שדה במשך שלושים שנים, השתתף בכל מלחמות ישראל. למרות גילו, הוא ביצע בלא דופי את המוטל עליו, לעתים תוך סכנת נפשות ותחת אש ללא טענות ובדרך הטובה ביותר, כשהוא מושך אחריו בדרכו השקטה את כל החיים סביבו". במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "בראש מורכן עומדים אנו – חיילי הקשר ומפקדיו, ממאנים להאמין, המומים, כואבים ומזועזעים. שקדי השקט, החרוץ והשקדן איננו עוד… הוא היה סמלה של ישראל רדופת המלחמות, מופת לחייל שהשתתף בחמש מלחמות… ובכוננויות ובתרגילים אין ספור ותמיד – בלא ליאות… בשיחות אישיות גילה גם את הצד האחר – העיקרי – למעשה – את היותו בעל ואב מסור שכל מעייניו במשפחתו ובילדיו ויחד עם זאת מצא תמיד זמן לפעילות ציבורית למען הכלל כמו שהיכרנוהו חבריו ליחידה בעת שירות המילואים". ספר שירים, ושמו "במורד שביל הדמעות", הוצא לזכרו על-ידי בני המשפחה
