שני, רותם

בן סילבי ויוסף. נולד ביום כ"ג בתשרי תשמ"ג (10.10.1982) למחרת חג שמחת תורה, בכפר סבא. הוריו כותבים: "איך אפשר כך לכתוב קורות חיים על ילד – אוצר שחייו כבו? איך אפשר לכתוב רשימת תולדות ימיו שתתויק בקלסר עב-כרס, ובין האירועים, המוסדות וההישגים יבלע האדם היקר מכל שהיה רותם שלנו? מה נספר? שהיסטוריה היתה אהבת חייו וספורט גם? ואיפה תבצבץ לה הנשמה?" כשהיה בן שנה לערך עברה המשפחה לאילת ורותם, פרח המדבר, השתלב במהירות בסביבתו החדשה והתהלך עירום ויחף על חופיה הזהובים של העיר הדרומית. המשפחה שבה לכפר סבא ורותם החל ללמוד בבית-הספר היסודי ע"ש יצחק שדה, המשיך בחטיבת-הביניים ע"ש בן צבי וסיים את לימודיו בשנת המילניום בבית-הספר התיכון ע"ש כצנלסון. נער בלונדיני בעל עיניים מאירות, שההיסטוריה בכלל וההיסטוריה של עם ישראל בפרט היו אהבות חייו. תלמיד בולט בלימודים, שוחר ספורט ומנהיג בקרב חבריו, אוהד מושבע של קבוצת "מכבי תל אביב", שלאחר כל ניצחון שלה התהלך בגאווה ברחובות העיר. רותם היה בן משפחה אוהב ואהוב, חבר נאמן ותומך, ישר ואחראי. הוא העריץ את אחיו הבכור, סער, ודאג לאחותו הקטנה, רוני, עליה שמר מכל משמר. את חברתו יעל-יולי אהב אהבה עזה ורקם עימה תוכניות לעתיד משותף. רותם היה חדור אמונה ואידיאלים. פטריוט שאהב את ארץ-ישראל והאמין בדרך השירות והנתינה. אף שהיה אדם חילוני, היה מוכן ללחום בחום ובלהט על כבוד האמונה והדת, שראה בה דת ערכית, ההון התרבותי של העם היהודי. כשהגיעה שעתו להתגייס לצה"ל הוזמן רותם להצטרף לעתודה ולדחות את השירות. רותם פסל זאת על הסף וביקש להיות חייל קרבי. הוא התגייס לצה"ל בחודש מרס 2001 והתנדב לחיל-השריון. רותם היה 'מורעל' על הצבא, וכאשר עבר לשרת בחבל עזה האמין בכל ליבו שיש לשמור על היישוב נצרים כעל נקודה אסטרטגית חשובה. רותם צורף לפלוגה ותיקה והצליח לקנות את לב חבריו המבוגרים בחיוך שהיה נסוך על פניו דרך קבע ובדברי העידוד שבפיו. חייו של רותם החלו בסתיו ונגדעו באביב. ביום א' בניסן תשס"ב (14.3.2002) נפל רותם בפעילות מבצעית בציר השישה – קרני-נצרים כאשר מטען רב-עוצמה הופעל נגד הטנק שלו. בן תשע-עשרה היה רותם בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בכפר סבא. הותיר אחריו הורים, אח ואחות. הוריו כותבים: "רותם שלנו – צמח בר, ברור, חד-משמעי, נוכח… רותם חי את חייו באופן מלא, לא על-יד, לא קצת ולא מהוסס. "לו יכולנו לשאול את רותם מה היה עושה לו חי את חייו שוב, היה לבטח עונה, שהיה חי את חייו באותה הדרך בדיוק… רק דוחה את האביב… "כמו שיח הרותם, גם רותם שלנו לא נכנס לרשימת הפרחים המוגנים…" בן תשע-עשרה היה בלכתו, רך בשנים, שטרם הספיק להוציא לאור את יכולותיו וכישוריו, אך הצליח לגעת בחייהם של אנשים רבים, שפגשו בו ואהבו אותו. רבים כתבו למשפחה במהלך ה"שבעה": זיכרונות, רגעים משותפים וחוויות. השמים בוכים על רותם… מכריו ואוהביו סיפרו על "הרותם שלהם, שאהבו והתבשמו ממנו…" נילי צדוק, מורתו בחטיבה, כתבה ב"שבעה": "מאות תלמידים עוברים תחת ידי ואולי אלפי תלמידים, אך מעטים הם התלמידים שבאים ונשארים בליבי… ואתה אחד מהם. הכרתי, חינכתי אותך ולמדתי להכיר אדם. כולו אור, חיוך וטוב. ערך החברות, הנאמנות, הצדק והיושר היו בראש מעייניך. דבקת בקנאות בערכים שהאמנת בהם. פטריוט שלי, כמה אהבת את הארץ, כמה האמנת שאין דרך אחרת… "כמה וויכוחים, כמה טיעונים, בחום ובלהט, באמונה רבה ללא פשרות. כחילוני נלחמת על כבוד האמונה והדת היהודית וניהלת מאבקים נוקבים עם מי שהעז לזלזל בהם. היית פרח נדיר אך לא מספיק מוגן… פרח נהדר כמוך נקטף. אהבתי אותך ג'ינג'י שלי, תמיד תהיה שם מחייך, מבריק ודוגמה." ב"שלושים" הוסיפה נילי וספדה מעל קברו של רותם: "כשאדם בא לעולם, בוחרים לו הוריו שם. שם שיהפוך במהרה לסימן מזהה, לסמל המייחד אותו. לך ילד בחרו בשם רותם. עוד בטרם ידעו עד כמה יהלום אותך השם ואולי כבר אז ידעו. כמו הרותם, הצמח הים תיכוני, עמדת ילד-גבר גאה וזקוף ופרחיך הישגיך רבים אך צנועים ואינם מתבלטים ומדיפים ריחם העדין למרחוק. ענפיך מסתעפים כמו שולחים יד למשפחה ולחברים הרבים שזכו באהבתך. כמו הרותם המעמיק שורשיו היו שורשיך עמוקים באדמת הארץ, שלמענה נלחמת ועליה הגנת, מפלסים דרך אל האמת והצדק, יונקים בצמא את עברה ומורשתה. מגיל בר-המצווה אימצת את ערכי היהדות והתקרבת אל המקורות מתוך רצון ובחירה ואמונה בקשר הבלתי נפרד בין עם לאדמתו. כמו הרותם – צמח בר, פראי משהו וחופשי. נזכור אותך ילד אהוב, מחייך אלינו במאור פניך. שנון, בוטח בעצמך, ובעיקר מאושר. כמונו, גם שיח הרותם נפרד ממך בעצם ימים אלה בשיא פריחתו הלבנה." יעל, חברתו של רותם, כותבת לאחר מותו: "… היית נרדם לידי ואני הייתי לומדת בעל-פה כל סנטימטר שבך. עוברת על כל פרט בפניך המושלמות, העיניים, הנמשים הכל כך מיוחדים שלך, השפתיים הרכות והמשורטטות לתפארת, הפנים העגולות והקורנות שלך… כולם אוספים מתוכם את כל הדברים שקיבלו ממך ומפזרים אותם מסביב. עשייה של אדם אחד הפכה לעשייה של רבים, אך עדיין לא מספיק… מחכים לך, עדיין זקוקים לך. אהובי, אני רואה את עיניך החומות העדינות בכל פינה ואני רוצה לטבוע כל כולי בתוכן… אני עדיין מרגישה את המגע המפנק שלך והמגן שלך ואני רוצה להתעטף בכולך, אני שומעת את המלים האוהבות והיית חומת המגן שלעולם לא נסדקה. יד זדונית פיזרה את קיומך בין כולנו. אני מסתכלת סביב ורואה בחברים שלך חלקים ממך, ואני רצה ביניהם ומנסה לתפוש אותך." סער, אחיו הבכור של רותם, כותב עליו: "רותם היה בחור יפה, אינטליגנטי, שנון ומצחיק. רותם היה יפה מבחוץ ויפה מבפנים. הדבר שהכי בלט אצלו היה חוש ההומור המפותח שלו. כל הזמן צחק והיה האדם הכי אופטימי בעולם… תמיד עם חיוך על הפנים ומנסה לעשות טוב לסובבים. כיום אתה חסר פה עם צחוקך, האופטימיות והקסם שייחדו אותך והפכו אותך לכל כך הרבה בחיים, ואת חיינו כל כך קשים בלעדיך…" זוהר, מפקדו של רותם בטירונות, כותב: "…מה שאני זוכר בך זה החיוך המקסים שלך. החיוך שאומר שתמיד יהיה בסדר. מה שאיפיין אותך זה הדאגה שלך לכולם. אתה היית בעיניך האחרון שצריך לדאוג לו. כשהתגייסת אמרת שזה מה שצריך לעשות וידעת לבצע את זה הכי טוב שאפשר, מסרת את כולך למדינה ולצבא… אמרת שהדבר שאתה הכי אוהב זה החברה והחברים שלך. אולי בעצם הם מה שהחזיקו אותך… היית תמיד שמח, כי ידעת שכל העבודה שלך היא בשביל להציל אחרים." מתן המ"פ כתב על רותם: "מאותו רגע שרותם החליט להיות לוחם-טנקיסט, התפרץ הפוטנציאל והפלוגה זכתה בלוחם מצוין, משקיען, בעל יכולות גבוהות, שהציונות גברה אצלו על השיקולים האחרים… וחיוך תמיד נסוך על פניו." נדב הנדל, חבר למסלול בצבא, כותב: "…היית חבר נהדר, אחד שדואג לכולם. תמיד הצלחת להצחיק ולשמח אותנו, גם ברגעים הכי 'משביזים'. תמיד אמרת את הדברים בלי לפחד או להתבייש." על היותו של רותם "בן-אדם" כותב ליאור, חברו לפלוגה: "במשנה כתוב שאדם ניכר בכוסו, כיסו וכעסו… בן-אדם טוב יודע להיראות טוב ומכובד גם בשעות הקשות ביותר… ואתה ידעת לשמור על החיוך, להיות בן-אדם הכי נחמד והכי גדול שיש." על אחריותו הרבה למשפחתו בכלל ולאחותו הקטנה בפרט, כתב חברו מהפלוגה: "רותם לא יכול היה לחזור בהקפצה ראשונה לנצרים כי לא יכול להשאיר את אחותו לבד בבית." שלמה כהן מהפלוגה, סיפר על אחריותו הרבה וחוש הצדק של רותם: "רותם לא חזר בזמן להחליף אותי בשמירה… כי לא יידעו אותו – למחרת חזר עם זריחת השמש ועם בקשת סליחה מהלב. כל כך הצטערת על הטעות, שבכלל לא היתה באשמתך, והתעקשת להחזיר לי את היום 'המסכן' הזה…" חן, ידידתו הטובה מכיתה א', כתבה: "תמיד תמיד, מתי שרק הייתי צריכה היית שם… מגיע לכל משחק להזכיר לי כמה טוב אני משחקת… מגיע לפני כל מבחן, כדי שבטעות לא אכשל ומגיע בתחילת כל קשר כדי לייעץ… הלוואי והייתי יכולה לקבל שוב ממך ורק ממך." ליאור, חברו של רותם מהחטיבה, כתב מיד עם קבלת ההודעה המרה: "הוא היה הצפון, הדרום, המזרח והמערב שלי, שבוע העבודה ומנוחת השבת שלי… צהריים שלי, חצות שלי, דיבור ישיר שלי. חשבתי שאתה תישאר לנצח. מה לעשות, טעיתי." אלון, חברו של רותם מהחטיבה, כתב: "ענן כבד מכסה את לבנו מאז שהלכת מאיתנו. נותרנו שישה אך אני מרגיש לבד, מתגעגע כל כך לחבר שאבד. אך את החיוך והשמחה שלך לא איבדנו, הם נמצאים עמוק בכל אחד מאיתנו. ובשעת עצב או שמחה, נזכרים בימים הטובים שהיו לנו איתך. ואז החיוך והשמחה שוב עולים, את הכאב והדמעות אנו בולעים, כי כל השישה שכאן לצידך, נמצאים פה ביחד רק בגללך." טליה, מורתו לכימיה, כתבה: "אהבת ארץ-ישראל היתה לגביך לא רק אמרה, וחבל שעבור אהבה זו שילמת בחייך…" היא הוסיפה וכתבה: "יש קלישאה האומרת שגם אלוהים אוהב את הטובים… רק כך אפשר להסביר מדוע הוא לקח אותך מכולנו. נכון, לו יש את הפריבילגיה של פוסק אחרון, אבל לא פייר, כי כולנו אוהבים אותך מאוד וקשה לנו לקבל שאתה רק שלו." מירה, מחנכת כיתתו מתיכון "כצנלסון", כתבה: "רותם היה עלם חמודות, תלמיד מצוין, אהב ללמוד, מלא שמחת חיים. בכל מקום שהלך תמיד סבבו אותו חברים. אי-אפשר היה לכעוס עליו משום שתמיד חייך, והחיוך שלו כבש את כולם." מירה הוסיפה וכתבה: "כל היופי והתום האלה אינם עוד. אנחנו בוכים עליך רותם. על חלומות שנגדעו באיבם, על כי נגוזו תוכניות כה רבות וכה יפות, ואנחנו בוכים גם על עצמנו. אך אולי יש מן הנחמה בעובדה שהוא היה, שכולנו התברכנו בו, בחוכמתו, בזוהר מבטו." אמיר נשר, חבר מהשריון וידיד של רותם מכפר סבא, שעימו נהג לשחק כדורסל, כתב מיד לאחר קבלת ההודעה על מותו של רותם: "…את ההודעה הכואבת קיבלתי דרך חבר שמכיר את רותם. לילה… הייתי בזמן שמירה… צלצול טלפון ושמעתי על פיגוע בטנק… והחבר סיפר לי שרותם היה בטנק… הייתי בהלם… דמעות זלגו מעצמן… לאחר-מכן כתבתי את השיר… 'רדת החשכה ובשמים כה שקט/ כוכבים תפסו מקומם ואתה את מקומך/ בעולם שכולו טוב ומעל חיי החטא/ אין דרך חזרה, אין דרך לראותך// איך שם למעלה בין מלאך וענן?/ האם גן העדן באמת כה מושלם?/ כאן למטה זקוקים לחיוך קטן/ שנתן אור לחופש וכעת זה נעלם// הירח לאט נמוג ואתה במקומך/ מתצפת על עולם שכעת לא איתך/ גופך עטוף בתכריכי מלאכים/ נשמתך קרובה כשאינך עוד בחיים'." רותם לא זכה לחגוג את יום הולדתו העשרים… עם לכתו, זוכרים אותו כולם, בלב ובראש. כי טעמו העיקרי של הזיכרון הוא לעצור את הזמן ולהשהות את עבודת השכחה. ואצל ההורים והאחים זה הרבה מאוד. משפחתו של רותם הנציחה את זכרו במספר אופנים: כמאתיים תלמידי שכבת כיתות ט' מחטיבת "אלון" וחיילים מפלוגתו של רותם מקיימים הפנינג ספורט וערב מלגות על שמו, בנושא שכה אהב ונלחם עליו – ציונות ואהבת-ארץ ישראל. ערב זיכרון לרותם ותקווה גדולה לכל אותם נערים ונערות צעירים.יצא לאור הספר "רותם שני, חיים של נגיעה",הוקם אתר אינטרנט שכתובתו: www.rotem-shany.com. בסוכות 2004 הוכנס ספר תורה לעילוי נשמתו של רותם לבית הכנסת המרכזי ע"ש הרב גורן בבסיס מטכ"ל בקריה בתל-אביב. לזכר רותם והנופלים עמו הוסב שמו של ציר קרני נצרים ל"ציר השישה" לאחר ההתנתקות הוזז הציר מזרחה וכיום הוא עובר בשדות קיבוץ נחל עוז, במקום הוקמה אנדרטה המנציחה את שמם.       כגחלי הרתמים, הכבים מבחוץ אך אינם כבים מבפנים… אתה בלבנו כל הזמן… לנצח אתה רותם שלנו. הייה שלום, פרח רותם שלנו…" בשנת ה-60 למדינה במסגרת "חג המטמון הלאומי" בחר דן חמיצר להצפין 60 אוצרות באנדרטאות ובאתרי הנצחה לזכרם של חללי צה"ל ברחבי הארץ. הבחירה לחבר משחק משפחתי תקשורתי דווקא לנופלים ולאתרי הנצחה, נבעה מהרצון להוציא את המונצחים ממחוזות הכאב ששמורים לימי אבל וזיכרון, ולבוא לבקרם מתוך שמחת החיים המתאפשרת לנו בזכותם ולשתפם בה. בין 60 האתרים שנבחרו נבחרה האנדרטה במגדיאל שבה מונצח רותם. כתב החידה ופתרונו: "מג"ד אלוהי (=מגדיאל) כבר לא לבד (=ארבעת המושבות שחברו להוד השרון) מנחם (=כיכר מנחם אוסישקין) בכיכר שעל יד (=אנדרטה) פרח לבן (=רותם) לצמח עד גוון נוסף (=שני) ומיוחד". כתובת הדף באינטרנט בו מופיע כתב החידה ופיתרונו, וקורות חייו של רותם : http://glz.msn.co.il/otzar.aspx.