בן יעקב ושולה. נולד בשבת, ו' באב תשמ"ג (16.7.1983) בירושלים. אהוד יצא לאוויר העולם במשקל 3.340 קילוגרם אחרי צירי לידה שנמשכו שלושה ימים תמימים. משנולד, לא היה גבול לשמחת הוריו שקיוו כי יהיה חבר טוב לאחיו איתי. הוא היה תינוק קירח וחמוד, סקרן ומיוחד. באותה תקופה התגוררה המשפחה בוורד יריחו, מרחק קילומטר אחד מהעיר יריחו, ואת ברית המילה חגגו באולם במרכז ירושלים. מיום לידתו דרש אהוד תשומת לב רבה וזימן לאמו אתגרים בסרבו לאכול סוגים שונים של מזון. בנושא הניקיון האישי היה נחרץ ועקבי לאורך כל הדרך: אם נשפך מרק על השולחן או על הסינר שלו, היה מפסיק לאכול וממתין שאמו תנקה את האזור המלוכלך. הוא דרש שיחליפו לו חיתולים בתדירות גבוהה ואף מיאן ללבוש בגדים שיש עליהם כתמים. פעם, חזר בבכי מהגן כי הושיבו אותו ליד ילד עם נזלת… הספר האהוב ביותר על אהוד היה "תירס חם". הוא גם אהב את "מאה סיפורים ראשונים", "אצו רצו גמדים", "ספר החלומות", "סיר הסירים" וכמובן את "100 שירים ראשונים". תכניות הטלויזיה האהובות עליו היו "ברבאבא", "נילס הולגרסן", "רחוב סומסום", "בלי סודות", "הדבורה מאיה", "קישקשתא" ו"רגע עם דודלי". אהוד אהב לשחק משחקים דידקטיים, להרכיב פאזלים והיה מנצח בקלות את סבתו בשש-בש או בקלפים. עד גיל שש היה אהוד צמוד לאמו, עזר לה במטבח ובעיקר אהב לגלגל כדורי שוקולד. משנולדה אחותו נורית התרגש מאוד וטיפל בה באהבה ובמסירות. בשנת 1985, בשל משבר כלכלי במושב, עזבה המשפחה את ורד יריחו ועברה להתגורר בחיפה, אצל הוריה של שולה. אהוד החל לבקר בגן טרום-חובה ובזכות אדיבותו, נימוסיו וטוב לבו כבש את לבותיהן של הגננות, ובהמשך – גם של המורות. תחילה היה מעט סגור אך אט אט גילו חבריו את יכולת הנתינה שלו ואת היותו חבר אמיתי ואהבו להיות במחיצתו. מחיפה עברה המשפחה להתגורר ביישוב כמון ואהוד עלה לכיתה א' בבית-הספר היסודי במקום. שנתיים לאחר מכן העתיקו את מקום המגורים לכרמיאל ואהוד עבר ללמוד בבית-הספר היסודי "איריסים". הוא התגלה כתלמיד נבון ומוכשר ועל אף ביישנותו החל לרכוש חברים חדשים. בשעות הפנאי נהנה מהדשאים הירוקים והנרחבים, מרכיבה על אופניים וממשחקי כדורגל. כשחגגה המשפחה את בר-המצווה של אחיו, קיבל אהוד במתנה את יוסי הכלב והיה מאושר. בהמשך, בילה שעות רבות מול המחשב. עם הזמן הלך אהוד ונפתח. הוא החל לגלות מעורבות בפעילות החברתית בבית-הספר, נבחר למועצת התלמידים, ובכל בעיה שהתעוררה בכיתה שימש כשופט שהחליט על פתרון. הוא היה תלמיד מצוין שזכה לתעודות "משעממות" והוריו שזיהו את הפוטנציאל הגלום בו כבר החלו לחסוך כסף ללימודים אקדמיים. אהוד המשיך את לימודיו בחטיבת-הביניים והתיכון "אורט כרמים" שבכרמיאל. הוא המשיך להצטיין בלימודים והתמודד בהצלחה רבה עם בחינות הבגרות. בחופשות, עבד עם אביו בגינון, עזר בבית וכן עבד כמוכר בדוכן אוכל ב"פסטיבל המחולות" שהתקיים בעיר. מועד גיוסו של אהוד קרב והלך וכשאמו ביקשה שלא יהיה קרבי, ענה: "מי יעשה את העבודה הקשה בצבא אם כולם יגידו לא?". כדי לשפר את כושרו הגופני התאמן כשנה וחצי ב"לקראת גיוס", ערך ריצות ממושכות ברחבי כרמיאל והיה שב הביתה מזיע ומרוצה. אהוד התגייס לצה"ל במחצית חודש מארס 2002 והתקבל ליחידת העילית "דובדבן". את הוריו כמעט שלא שיתף במעשיו בצבא כדי למנוע מהם דאגה מיותרת. במהלך מסלול ההכשרה נפצע בברכו, ויצא לחופשת מחלה ממושכת. הוא רצה מאוד לשוב ליחידה ולחברים ואף ויתר על חופשת ה"רגילה" המתוכננת, אך בשל פציעתו התקשה להדביק את הפער בריצת האימון המתקדם והתמוטט. שרשרת כשלים, טרטורים, התעללות, נהלים לקויים וחריגה מסרגל המאמצים הובילה למותו של אהוד ביום א' באלול תשס"ב (9.8.2002). בן תשע-עשרה היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בכרמיאל. הותיר הורים, אח ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-טוראי. נסיבות נפילתו של אהוד זכו לסיקור נרחב בתקשורת ורבות נאמר ונכתב על התנהגות סגל הפיקוד כלפי הטירונים. ועדת החקירה שמונתה לחקור את האירועים קבעה כי המאמץ הפיזי בו השתתף אהוד, בתנאי החום ששררו במקום ובהתחשב בכושרו הגופני, הביאו למותו. חוקרי מצ"ח גילו מסכת של התנהגויות חריגות מצד המ"כים כלפי חיילי המחלקה, שכללו עונשים פיזיים ואחרים, בחריגה מודעת מסמכות ותוך הסתרת הדברים מהקצינים. המפקדים הבכירים יותר כשלו, בכך שלא ידעו אודות הנעשה ביחידתם. בסיכום הדברים נכתב: "על צה"ל להפנים את חומרת האירוע והתופעה. עליו לשקוד שמקרים שכאלה לא יתרחשו עוד. מותו הטרגי של חייל חדור מוטיבציה וערכים, בנסיבות אלה, צריך להיחרת על לבותינו. שומה על טרגדיה נוראה זו לעמוד כנר לרגליהם של מפקדים ולוחמים, ולסמן את גבולות האסור והמותר בהכשרת הלוחם". בעקבות האירועים שונתה הגישה בצה"ל בכל הקשור במאמץ גופני הנדרש מחיילים והיחס של מפקדים לחייליהם. סיפורו של אהוד מועלה ומוזכר בקורסים בטירונות ובשיחות עם חיילים בהקשר לנושאים כבוד האדם, שמירה על נוהלי הצבא ועוד ואף הוריו של אהוד מוזמנים להרצות בפני חיילים ולספר על האירועים מנקודת ראותם. נורית, אחותו של אהוד, נפרדה ממנו בשיר שכתבה: "למה אחי? / למה אדם לא יכול לחיות לנצח? / למה יש אנשים שחיים וכאלה שמתים? / למה שחור אפל לא יכול להיות לבן שמח? / למה אתה כבר לא כמו השמש: כל יום זורחת ואחר כך שוקעת? / למה שקעת כל כך עמוק מבלי לזרוח שוב? / למה מוות של מישהו אחד יכול כל כך להשפיע על חיים של אחר? / למה כשמנסים לשכוח, הזיכרונות נשארים? / למה כשמנסים לברוח לא מצליחים? / למה העבר כל כך קרוב? / למה הרע לא יכול להיות טוב? / למה המת לא יכול לקום? / למה אי אפשר לתת ולקבל חיבוק מאדם שאינו בחיים? / למה אי אפשר לתת יד לאדם בתמונה? / למה כשאתה רחוק, אני מרגישה אותך קרוב? / למה כשעצוב לי ואני בוכה, אתה שם ולא פה? / למה כשאני חושבת עליך זולגות לי דמעות? / למה אחרי חלום עליך העיניים נפוחות. / למה אני כאן למטה ואתה שם למעלה. / למה איבדת כל תחושה וכולם עוד טועמים, אוהבים ומרגישים? / למה אתה לא בחיים ואנחנו כן? / למה הקול שלך נמוג ונשכח מהראש? / למה דמותך דועכת? / למה החדר שלך כל כך ריק, שקט ועצוב? / למה אני לא יכולה לראות ולדבר אתך שוב? / למה הגעגועים מתגברים וסוחפים? / למה לעזאזל אתה לא אתי כאן, עכשיו, היום בחיים? / למה אני צריכה לכתוב בשבילך כאלה שירים? / למה אני לא יכולה להפסיק את הכאב הזה? / למה הסבל הזה, למה הסבל, אלוהים? / למה הלכת מבלי לחזור? / למה זה כואב? / איך היית הרגע אתי ופתאום נעלמת לעולם? / למה לפני שנה היה לי אותך, אח בן תשע-עשרה והיום אתה לא בין החיים? / למה, תסביר לי, למה אלוהים?" כתבה אביה: "המלאך הלבן! אלימות נגד נשים / תאונות בכבישים / ילדים יתומים / תאונות אימונים / חיילים מטורטרים / דברים מצמררים / עד מתי אלוהים?! / הייתה משפחה מושלמת, אבא, אימא, אח, אחות ועכשיו אחד חסר / התנדב כי רצה להיות הטוב ביותר. / כעס עצור, מוחשי וברור / קשה לשמור גם על איפוק. / חיילים מטורטרים, מפקדים יודעים / ובסוף הודעה קצרה: / 'היית חייל למופת, השגת את הציון הגבוה ביותר / ואנו המפקדים לא הצלחנו לשמור עלייך…' / ועכשיו / אתה תהיה המלאך הלבן / שאוהב סדר, שונא בלגן / אתה תהיה המלאך הלבן ששומר עלינו ועל הגן / אומרים שגן עדן שמור לאמיצים / אומרים שגן עדן שמור למעזים / אז תאמרו לי דבר קטן וזעיר / למה אהוד שניאור הלך כשהוא עוד צעיר?!…" קורות חייו של אהוד שכתבה אמו מופיעים באתר האינטרנט שהוקם לזכרו, בכתובת: http://irisim.karmiel.k12.il/chagim/zikaron/ehud/ehud.html.
