שמאי, שאול

בן ציון ולולו. נולד ביום ט"ו בחשון תרפ"ו (2.11.1925), בבגדד שבעיראק ושם גדל והתחנך וסיים את לימודיו בבית ספר תיכון. בשנת 1942 עלה ארצה באורח אי-ליגאלי והצטרף לקבוצת הכשרה של "הנוער העובד" בקיבוץ מעוז חיים. מטעם הקבוצה נשלח להשתלם בעבודות בניין ואחרי כן נשלח להשתתף בסמינר השליחים הראשון, שמטרתו הייתה החייאת תנועת "החלוץ" באירופה שלאחר המלחמה. עם קבוצתו השתתף בעליית 11 הנקודות לנגב, בערב יום הכיפורים תש"ד, כאות מחאה נגד מדיניות "הספר הלבן" של שלטונות המנדט. שאול היה פעיל מאוד בכל גילויי המדיניות העצמאית של היישוב. הוא השתתף בשמירה על קו המים ובהורדת מעפילים בחוף ניצנים, וכאשר נתפס בידי הבריטים, הוגלה לקפריסין ועסק שם בהדרכת נוער. בפרוץ מלחמת השחרור התגייס לפלמ"ח וסיים קורס מ"כים. לאחר המלחמה המשיך בשירות בטחוני בחיל המודיעין – תחילה כאזרח עובד צה"ל ומדצמבר 1959 – כאיש קבע. פועלו עד יום מותו ותרומותיו לבטחון ישראל לוטים בסוד עד היום, אך פרס הביטחון שקיבל והציון לשבח מאת הרמטכ"ל מדברים בעד עצמם. לפי דברי הרמטכ"ל ניתן ציון לשבח לסא"ל שמאי שאול "על תרומתו ועל הישגיו המובהקים בתחום חיוני לפעולות של צה"ל. בכל פעלו הצטיין במסירות ללא סייג, בכושר המצאה, במחשבה מקורית ובדבקות במשימה, שהיו לברכה ולתועלת לבטחון המדינה". שאול שיקע בעבודתו את כל נפשו ואת כל אונו ואף כאשר גילה לבו סימני תשישות ומחלה, לא שינה מקצב עבודתו. שמונה חודשים לפני פטירתו, ערב ראש השנה תשל"ב, שיגר אליו ראש אגף המודיעין במטכ"ל, אלוף א' יריב פתק ובו כתב: "שאול היקר! הרשה ללבך לנוח, להירגע ולהתחזק – כי עם ישראל זקוק לא רק למוחך הפורה ולא רק לרוחך, שאינו יודע הירתעות, אלא גם ללבך!!". ביום י"ח בתמוז תשל"ב (29.6.1972), נפטר סא"ל שאול בעת שירותו והובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. במכתבי התנחומים שנשלחו לאלמנה ציינו מפקדיו וחבריו את מידותיו התרומיות ואת תרומתו לבטחון ישראל: "נלקח מאתנו מפקד, חבר ואדם ישר. מפקד שנפל בשדה הקרב, במאבק אכזרי בלתי פוסק עם אויב עקשן ורב תככים; מפקד שניהל את הקרב ולחם בו גם אישית, תוך מיזוג נפלא בין הברקות גאוניות למסירות והתמדה שלא ידעו גבול, גם לאחר שהלב אותת סימני אזהרה והתרעה. בקרבות אלה זיכית אותנו בנצחונות בעלי חשיבות יוצאת מן הכלל ותרמת תרומה בל תשוער לעם ישראל". "תרומתך לבטחון ישראל הייתה אולי מן התרומות הגדולות ביותר שתרם אי פעם איש אחד. בחייך נאבקת היאבקות שכלית עם בעיות קשות ומסובכות ביותר. לפעמים קשה היה להאמין שבכוח אדם אחד להתגבר עליהן, ואתה, בניצוצות כשרונך, יכולת להן. כל עצב מעצביך וכל טיפת דם מדמך היו קודש להאדרת המשימה ובה נשרפת". "נפלא היה האיש ורישומו ניכר בכל פרט מנושאי עבודתו. עבודתו הייתה קודש לו ותוך ביצוע תפקידו נשרף והסתלק. אישיותו הרצינית והסגורה, ויחד עם זאת חביבה, תישאר בזיכרון כולנו כדמות הראויה להערצה ולחיקוי". נשיא אוניברסיטת תל אביב כתב במכתב הערכה אל ראש אמ"ן: "שאול היה ללא ספק מן המוחות הפוריים ביותר שנתגלו בישראל מאז תקופת המדינה. אין לי ספק, שהוא נמנה בין גדולי בעלי האינטואיציה היוצרת שקמו לו – הפעם בשטח ראשוני במעלה, לגבי ערכו וחשיבותו לקיום המדינה"