שטוקמן, דוד

בן ישעיהו ושרה. נולד ביום כ"ד באייר תש"י (11.5.1950) בתל אביב. הוריו היו מניצולי השואה בפולין, שהגיעו ארצה אחרי טלטולים וסבל רב. הוא למד בבית הספר היסודי "גבורי ישראל" ביד אליהו וכבר מכיתה ג' הפיק הנאה רבה מקריאה; מאז היה זה תחביבו העיקרי. בשעת קריאת ספר היה מסוגל לשכוח עולם ומלואו. דוד היה ילד עליז ומלא חיים וקשה היה לנתק אותו מעל חבריו. הוא היה חביב ואהוד על ילדי השכונה ועל בני כיתתו. הוא הצטיין בחוש הומור וכבר בילדותו הבריק בשנינותו. לאחר סיום לימודיו בבית הספר היסודי התחיל דוד ללמוד בבית הספר המקצועי "תורה ומלאכה" וכעבור שנתיים המשיך ללמוד בערב בבית הספר "ברק". הוא הרבה להתעניין בכל מקצועות הלימוד והצטיין בעיקר בכימיה ובהיסטוריה. אביו עבד קשה שעות ארוכות כפועל שכיר וכאשר מלאו לדוד 11 שנים הקים האב מפעל לעצמו – בית דפוס קטן – ושאף כי ביום מן הימים יקח דוד חלק בהנהלת העסק כיאה לבן מסור ואהוב. דוד גויס לצה"ל בראשית מאי 1968. הוא חיכה לרגע זה בקוצר רוח וציפה לחוויות ולפעולות מעניינות. מתחילה שאף להיות טייס אך במבדקים נתגלה פגם קל בעינו והוא נפסל. אז התנדב לשרת ב"גולני" ועבר את האימונים המפרכים בעקשנות ובהתמדה. בזכות צחוקו ועליצותו היה לחבר אהוב ביותר בקרב רעיו הטירונים. המאמץ הגופני לא השפיע עליו לרעה. להיפך – הוא התחזק ואף חיזק כושלים במצב רוחו המרומם ובחביבותו הרבה. אחרי כן עבר קורס מ"כים. מעולם לא סיפר לבני משפחתו על המתרחש בחייו בצבא ועל הקשיים והסכנות. תמיד היה אומר: "הכל בסדר! אין מה לדאוג!" הוא היה מרגיע את הוריו באומרו כי בעתיד יהיה מדריך טירונים ולא סיפר להם דבר על השתתפותו במארבים, על הינצלו בנס מכדורו של חייל מצרי ליד התעלה, על הסכנות בשעות סיורים ומירדפים. כל אלה נודעו למשפחה רק אחרי כן. הוא היה חייל ממושמע ותמיד עשה את תפקידו בנאמנות. בשעות החופשה המועטות שהגיע הביתה היה הבית מתמלא חברים ששמחו לקראתו. לפני צאתו בחזרה לבסיס היה מרגיע את הוריו ב"אל תדאגו!" ביום י"ד באייר תשכ"ט (2.5.1969), נפל בעת מרדף אחרי מחבל ערבי. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול.