שטולץ, ז’נט

ז'נט, בתם הבכורה של זינה ויחזקאל מרגוליס, נולדה בצ'רנוביץ שבאוקראינה, ברית המועצות לשעבר, ביום כ"א בכסלו תשל"ד (16.12.1973). כשהגיחה מבטן אמה נגלתה לעין כול תינוקת יפהפייה, עם שיער ארוך ועיניים ענקיות בצבע אפור-כחול נוצץ, ומשקלה – לא פחות מ-4.800 קילוגרמים! ז'נט הייתה תינוקת שקטה מאוד שרוב הזמן ישנה; את בכיה לא שמעו, וגם לאכול לא ממש רצתה. במהרה התברר כי מדובר בפעוטה סקרנית ואינטליגנטית במיוחד: ז'נט אהבה מאוד ספרים, וכשקיבלה ספר לידיה לא הרפתה ממנו. בת שלוש כבר קראה בשטף, ואהבה זו, למילה הכתובה, לסיפורים ולידע, רק התעצמה והלכה. כשנולד אחיה הצעיר אלכס, קיבלה אותו ז'נט בחיבוק גדול. רק בת שלוש הייתה, וכבר תפקדה כאימא שנייה. בביתם הקטנטן שבעיר צ'רנוביץ התגוררה המשפחה בת ארבע הנפשות בחדר קטקטן שגודלו חמישה-עשר מטרים רבועים בלבד. חייה של ז'נט סבבו, כאמור, סביב הספרים; אלה היו כל עולמה, ולכל מקום שאליו הלכה, הלכו הספרים עמה. בבית הספר מספר 12 שבעיר הולדתה, שם החלה את לימודיה, לימדה גם אמה. ז'נט בלטה בפיקחותה, בסקרנותה ובחריצותה, ונהנתה מהתואר "מלכת הכיתה" שהוכתרה בו הן בשל הצלחתה החברתית והן לנוכח הצטיינותה בלימודים. כבר אז ניכרה שאיפתה לשלמות, ותכונה זו המשיכה ללוותה משך כל חייה. בדצמבר 1989 נפתח פרק חדש בחייה של ז'נט ובחיי משפחתה, עם עלייתם לארץ. הם השתקעו בנתניה, וז'נט נכנסה לכיתה ט' בבית הספר התיכון על שם שאול טשרניחובסקי. חבלי הקליטה לא היו קלים כלל וכלל בעבור הנערה בת השש-עשרה, אך ז'נט הפגינה בגרות וכושר הסתגלות יוצאי דופן, והשתלטה על לימודי העברית בתוך חצי שנה בלבד. את חג הפסח הראשון בישראל, חגגה המשפחה באילת, בבסיס צבאי, עם חיילי חיל השריון – מתנת האולפן שבו למדו עברית. בחירתה של ז'נט ללמוד במגמה הרֵאלית הייתה המשך טבעי להצטיינותה ולכישוריה, והיא למדה באופן מורחב פיזיקה, כימיה וביולוגיה. פעילה מאוד ונמרצת הייתה ז'נט, רקדה ריקודי עם וריקודים מודרניים, ומוקפת כל העת חברות וחברים. על הצלחותיה העיבו קשיי ההסתגלות של אמה, זינה, שבאוקראינה נהנתה ממעמד של מורה בכירה, וכעת, בישראל, נאלצה לעבוד בעבודות כפיים מתישות ומתסכלות שלא הלמו את כישוריה ואת השכלתה. המציאות הכלכלית חייבה אף את ז'נט להטות שכם, וכך, בשעות הערב, עבדה עם אמה בניקיון משרדים כדי לסייע בפרנסת המשפחה. אלא שהשֶׁבֶר שחוותה זינה היה גדול וכבד; חלומה, כי בישראל יהיו החיים טובים יותר ומספקים התנפץ, והיא רצתה לחזור לאוקראינה. בהתוועדות משפחתית שקיימו הודיעו ז'נט ואחיה לאם כי היא רשאית לעשות זאת, אך הם, למרות הקשיים, נשארים פה – שכן זו ארצם. בסופו של דבר, החליטה זינה להישאר בארץ, וז'נט קיבלה על עצמה לעזור לאמה לצלוח את הקושי הבסיסי – השפה החדשה, והשקיעה שעות רבות בתגבור לימודי העברית של האם. הנה כי כן, אהבת הנתינה הייתה טבועה בז'נט, ונכונה הייתה תמיד לעמוד לרשות הזולת – בכל עת ובכל מצב. חכמה, סקרנית, למדנית וחברותית מאוד – כזאת הייתה ז'נט, ותכונות אלה הקנו לה אוהבים רבים. בשנת 1992 סיימה ז'נט את לימודיה התיכוניים בהצטיינות, והתקבלה למסלול העתודה האקדמית. בארבע השנים הבאות למדה כלכלה ומינהל עסקים באוניברסיטת תל אביב, וסיימה את התואר הראשון. לקראת סיום לימודיה, כבר חשה היטב את הרצון לצלוח את האתגר הבא – גיוס לצבא. "היום אני מגלה," סיפרה לימים בריאיון עיתונאי, "שמה שהפך אותי לישראלית היה הצבא." ז'נט התגייסה לצה"ל באוקטובר 1995, סיימה בהצלחה קורס קצינות, והוצבה במקח"ר – מפקדת קצין החינוך והנוער הראשי, שם מונתה לקצינת ארגון תקציבים. בהמשך שימשה קצינת מטה פיקוח תקציב, ובשנים הבאות, בד בבד עם לימודיה לתואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת תל אביב, לימודים שסיימה בשנת 2002, מילאה שורה של תפקידים מאתגרים במערך התקציבי של אט"ל – אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה של צה"ל. בשנת 2000 קודמה ז'נט לתפקיד רמ"ד (ראש מדור) ביקורות תקציבים, תפקיד שמילאה כשנתיים. בשנים 2004-2001 שימשה רמ"ד תקציבים של מרכז מזון; בשנים 2006-2004 כיהנה כרמ"ד תקציבי אחזקה במחלקת התקציבים, ובתפקידה האחרון, בשנים 2009-2006, הייתה רמ"ד תקציבים של מרכז הובלה, תפקיד שזכתה בו בזכות כישוריה. לכל אורך שירותה ובכל תפקידיה זכתה ז'נט להערכה רבה מצד מפקדים, פקודים ועמיתים, ושבחים אין-ספור הורעפו עליה. מפקדיה העידו כי הייתה קצינה מקצועית ומסורה, רצינית, אכפתית ורגישה, המבקשת תמיד ללמוד ולהתפתח. סיפר אלוף-משנה רונן וולף, קצין הלוגיסטיקה של פיקוד המרכז, שז'נט שירתה תחת פיקודו במהלך שנתו הראשונה כמפקד מרכז ההובלה: "כשהגעתי לתפקיד לא הבנתי הרבה בתקציבים, וז'נט נתנה לי שיעורים פרטיים בנושא. לבקשתי היא לימדה אותי עם הרבה סבלנות ומקצועיות, וראו שזה בא לה מהלב. … ז'נט עבדה תמיד בצורה מקצועית ביותר והייתה נעימת הליכות, תמיד הגיעה עם חיוך. היא הייתה אישה דעתנית ואסרטיבית במיוחד." גם בחייה האישיים זכתה ז'נט לעדנה. בפברואר 2003 נישאה לבחיר ליבה גיא-זכר, קצין המבצעים של אוגדת איו"ש (אזור יהודה ושומרון), יליד אוקראינה כמוה, והחליפה את שם משפחתה לשטולץ. הצעת הנישואים הבלתי שגרתית ומלאת ההומור של גיא לז'נט, נוסחה כפקודת מבצע הנושאת את הכותרת "חיים משולבים", וכך נכתב בה: "בשנים האחרונות בכלל ובשנה האחרונה בפרט הלכו ורבו איומים ורמזים בדברים הזדקנות הולכת ומתקרבת וסכנת אימפוטנציה הולכת ונשקפת. בעקבות זאת, אחרי התלבטויות קשות וממושכות, ולאחר בדיקת מועמדות בהיקף חסר תקדים, הוחלט להתכנס לפערים, ולנקוט צעדים משמעותיים לתיקון המצב. המטרה: קיום הדור הבא של יהודים בארץ ישראל. המשימה: שת"פ [שיתוף פעולה] בין כוחות צה"ל השונים תחת פיקוד ושליטה אחידים, לקראת חיים משותפים. … השיטה: חתימת הסכם לחיים משותפים תחת חופה." במארס 2003 התפרסם בכתבת שער גדולה בעיתון "במחנה" סיפור עלייתם והיכרותם של ז'נט וגיא, שני רבי הסרן, שרשמו, כל אחד לחוד, תקדימים בקרב עולי חבר העמים: "ז'נט תורמת לי הרבה עצות שקשורות בהתנהגות כלפי הקצינות והסמב"ציות", סיפר אז גיא, "בהבנה, בתמיכה, בעונשים, אם צריך. היא עוזרת לי להבין טוב יותר את המנטליות הנשית." ז'נט, מצידה, הסגירה את סוד פרשיות חייהם המשותפות באומרה: "זה הגורל הפגיש בינינו. הייתי צריכה לפגוש את גיא." לאחר נישואיהם, עברו ז'נט וגיא להתגורר בגדרה, בבית שגיא סיים את בנייתו. ב-24.7.2003 נולד בנם מאור, שהיה האור בחייה של ז'נט. בתקופת מלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006, הייתה ז'נט שותפה למאמץ המלחמתי שנדרש מקציני המטה של מרכז ההובלה, ורבה הייתה תרומתה להצלחת המשימות. בינואר 2007 קיבלו חייה של ז'נט תפנית, עת התגלתה בגופה מחלת הסרטן. ז'נט גמרה אומר בליבה להילחם במחלה ולנצח, ולאחר חצי שנה של טיפולים כימותרפיים, ניתוח והקרנות, חזרה לשרת במרכז הובלה. מספר אל"ם רונן וולף: "ז'נט תמיד עודדה את סביבתה בנוגע למצבה הבריאותי, ונתנה את כל כולה, גם בימים הקשים של המחלה. היא הייתה מלאת שמחת חיים לפני המחלה, וגם במהלך הטיפולים." בינואר 2008, התברר כי הסרטן חזר. ז'נט גייסה תעצומות נפש כדי להילחם מחדש, ועד אוקטובר 2009 עברה סדרה של שלושה ניתוחים, הקרנות, ועוד ארבעה סוגים שונים של כימותרפיה. נוסף על מאמץ הריפוי הרפואי-הקלאסי, נפתחה ז'נט לעולם הרוחני, והחליטה להרחיב את ידיעותיה ואת השכלתה בתחומי הריפוי העצמי בשיטת גוף-נפש. כהרגלה העמיקה לחקור: היא רכשה בסיס תאורטי רב באמצעות קריאת ספרות ישראלית ועולמית; השתתפה בסדנאות של איזון גוף-נפש; נעזרה באימון אישי; למדה ביוסינטזה, אסטרולוגיה, ותהליכים פנימיים של האדם; וכן למדה, משך שלוש שנים, את שיטתcNLPc–cNeurocLinguisticcProgramingc(ניתוב לשוני פיזיולוגי) – מודל של תקשורת שעל פיו פותחו טכניקות טיפוליות רבות. את לימודיה יישמה ז'נט הלכה למעשה: היא שינתה את תזונתה, והחלה לעסוק בפעילות גופנית אינטנסיבית. בין הטיפולים ללימודים ולגידולו של מאור, הייתה מרכיבה בסבלנות אין קץ פאזלים של אלפי חלקים, והמשיכה, כל העת, לשמור על חיוך. השינוי שבחרה ז'נט לחולל באורח חייה בשנותיה האחרונות, הוא שהעניק לה שנתיים וחצי של חיים מלאים חופש, אהבה וביטוי עצמי, אגב התמודדות עם מחלתה הקשה. כמי שלא פסקה מלחפש אחר משמעות חייה, לא הסתפקה ז'נט בעזרה לעצמה; היא סייעה רבות לחולי סרטן אחרים, לחברים ולאנשים נוספים – בייעוץ ובאימון אישי, במילה טובה, במבט אוהב ובחיבוק חם. באחד מיומניה כתבה ז'נט כי מצאה את המשמעות שחיפשה אחריה, במילוי אחר הציווי "לעשות הבדל בחיים של אחרים!" מאבקה של ז'נט במחלת הסרטן הגיע לקיצו בשבת, ו' במרחשוון תש"ע (24.10.2009). רב-סרן ז'נט שטולץ שהייתה אימא מדהימה, אישה בעלת נפש אצילה, בת שהיא חברה ואחות נהדרת, חברה כיפית ומסורה, נפטרה בעת מילוי תפקידה, והיא בת שלושים וחמש. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בנתניה. הותירה בעל ובן, הורים ואח. על קברה, ספד לז'נט מפקדה: "לפני אחת-עשרה שנים הגיעה אליי למרכז הובלה קצינה צעירה, אנרגטית, חדורת מוטיבציה, שביקשה להגיע דרכי אל המערך התקציבי באט"ל, ועוד הוסיפה שהיא רוצה להשקיע, להתפתח ומחפשת 'בית חם' לגדול בו. ואכן, זה קרה ו'בגדול'. … ביום אחד, הגיעה המחלה הארורה, והתחיל מסע הייסורים. אך גם במסע, ז'נט, כדרכה, תמיד האמינה במחר ושיהיה עוד טוב וכשדיברנו, במקום לחזק יצאנו מחוזקים. בכל דבר, כך שנינו מאמינים, יש סימן ואות, ואתמול בערב שמעתי את גלי עטרי מדברת על שיר שכתבה לאחותה שנפטרה: 'למה לא תבואי עכשיו / יש פה משהו לשתות שאהבת, / למה לא תבואי עכשיו / גם הסתיו בכה כשעזבת. // כי עכשיו הכול פורח / ורוצה גם לפרוח איתך / את כל מה שבי שמח / אני רוצה גם לשמוח איתך / תבואי עכשיו. // למה לא תבואי עכשיו / האם גם הקיץ יבכה שעזבת.' צה"ל, אט"ל, מרכז ההובלה והמערך התקציבי מצדיעים לך, ז'נט … נוחי לך כעת בשלווה." ספדה לז'נט בת הדוד קארין סברנסקי: "בראש מורכן עומדת אני היום, ומספידה בכאב גדול, אך בלב מלא חום – אותך, אישה נפלאה, צעירה בשנים, שהספיקה כה רבות בחייה המעטים. … ז'נט, מעולם לא איבדת תקווה וניסית להיאבק בכל דרך, ועל אף הקשיים המשכת בחיי השגרה ותמיד סייעת ועזרת לכולם. נפש אצילית, חכמה, מוכשרת, ומיוחדת בעולם. המילה 'לא', לא הייתה שגורה בפיך, וכך ניהלת מאבק עיקש במחלתך. ניסית תמיד לעודד את בני משפחתך אפילו שבתוך תוכך ידעת את מצבך. … רוצה אני להודות באופן אישי שנתת לי הזדמנות נדירה להיות לצידך עשרים שנה. … צר לי עלייך, אישה יקרה מאוד מאוד, תחסרי לנו באישיותך הרבגונית מאוד." המונים פקדו את בית משפחתה של ז'נט בימי האבל, ובהם מפקדים בכירים בצה"ל ביניהם גדי אייזנקוט אלוף פיקוד הצפון שהגיע לנחם. מברקי תנחומים נשלחו מאבי מזרחי אלוף פיקוד המרכז, האלוף אבי זמיר ראש אכ"א (אגף כוח האדם), ועוד קצינים, שהכירו את "המשפחה הצבאית" של ז'נט וגיא.. מכתבי הניחומים הרבים שקיבלה המשפחה מעידים עד מה רבה הייתה משמעותית תרומתה של ז'נט לצה"ל, ועל ההערכה הגדולה שזכתה לה, כמו גם על ההכרה ביכולותיה ובאיכויותיה. בין הכותבים היו גם נשיא המדינה שמעון פרס, שר הביטחון אהוד ברק וראש העיר נתניה מרים פיירברג,. כתב למשפחה הרמטכ"ל, רב-אלוף גבי אשכנזי: "… מפקדיה של ז'נט מספרים כי הייתה נעימת הליכות ובעלת יכולות גבוהות, אשר באו לידי ביטוי ביחסיה עם עמיתים ומפקדים כמו גם בעבודתה. ז'נט תוארה כקצינה מצוינת, שמילאה את תפקידה במסירות ראויה להערכה, והרבתה לתרום לסובבים אותה מניסיונה. דואב הלב על מותה של ז'נט בטרם עת. בטוחני, כי דמותה תאיר את דרכם של מפקדיה וחבריה." נפרדו מז'נט חבריה ללימודי הביוסינטיזה בקמפוס ברושים שבאוניברסיטת תל אביב: "אחת לשבוע, למשך שבע שעות, במשך שנה אחת שלמה, ז'נט הייתה שלנו. כשהיא ישובה בתוך הכרית הכתומה, שמענו על גיא, על מאורצ'יק, על אימא ועל המחלה. המוות המרחף ושמחת החיים התערבבו להם יחדיו ויצרו השקפה חדה, מפוקחת וטהורה על כל המתרחש סביבנו. למדנו המון על 'המסע', על נשימות, ובייחוד על תשוקת חיים ועל אומץ לב. בשבילנו לא הייתה אמיצה מז'נט, ולא היה מישהו חי יותר ממנה. וכך, לצד הכאב העמוק, יש בנו גם הכרת תודה על שזכינו להכיר אותך – ז'נט-אלונה. תמיד את בליבנו חיה, לוחמת אור. אישה קטנה-גדולה." לזכרה של ז'נט הפיקו אוהביה סרט המעלה קווים לדמותה, המציג תמונות מחייה, אהבתה לחיים ולאנשים ומנציח את מורשתה