בן חנה ואבנר. נולד בבית החולים 'משגב לדך' בירושלים ביום י"ח בשבט תשל"ט (15.2.1979), אח צעיר לבנימין-חי, אלון ודורון. פעוט שחור עיניים, יפה תואר וחייכן. כתינוק מיעט לבכות והיה מאושר ונוח. למן לידתו, לא נזקק שבי לכל מאמץ כדי למשוך תשומת לב וליצור קשר, הוא היה ילד שליו ונינוח, בעל שקט נפשי ושביעות רצון והיווה תמיד מוקד משיכה טבעי. כבר מגיל רך בלטה חיבתו למכוניות ומטוסים, אותם אהב לפרק ולהרכיב מחדש, אך אהבתו הגדולה נתונה היתה למשחקי השבת המשפחתיים בכדורגל, עם אביו ואחיו הבוגרים, שהפכו לדרך בילוי משותפת וקבועה, ולחלק מן החוויה המשפחתית. את לימודיו החל בבית-הספר היסודי על שם 'הנרייטה סאלד' בירושלים. שבי היה תלמיד טוב, חכם ובעל תפישה מהירה. את חטיבת-הביניים ובית-הספר התיכון עשה בבית חינוך עירוני ג', במגמת חשמל, שם היה מוכן להתאמץ ולהתמיד רק בדברים שבאמת עניינו אותו והיו חשובים לו. גם כאן היה למוקד חברתי, חביב על חבריו, על המורים ועל מנהל בית-הספר כאחד. לא פעם שימש כמתווך בפתרון בעיות בין חבריו לכיתה לבין הנהלת בית-הספר, כשהוא מתנהג כפוליטיקאי לכל דבר. שבי היה ספורטאי מצטיין. הוא אהב במיוחד משחקי כדור ובהיותו גבוה מאוד וצנום, אף שיחק כשנתיים בקבוצת הכדורסל לנערים של 'הפועל ירושלים'. שבי היה אוהד שרוף של הקבוצה ולא החמיץ אף משחק שלה. היה שמח ועליז כשניצחו, עצוב וכועס בהפסדים. מקום בילוי נוסף שהיה אהוב על שבי, היה מועדון המתנ"ס בעמק רפאים, שם עבר, יחד עם אחיו דורון, קורס מד"צים (אותו סיים בהצטיינות), ושניהם הפכו למדריכים צעירים במתנ"ס. שם גם ידע אהבה ראשונה. ושבי אהב לאהוב, הוא הבין את האהבה כנתינה של כל הלב, מכל הלב וללא סייג. זו היתה תכונת אופי בולטת באישיותו – כך נהג עם סבא וסבתא שלו לאחר שנפצעו בתאונת-דרכים ונזקקו לעזרה ולתמיכה, רגישות והתחשבות; כך נהג עם אחייניו הקטנים, הילה ואבנר-מתנאל, עימם הפליג בהשתובבות ומשחק, בסבלנות ובאהבה; כך עזר לכל מי שביקש זאת ממנו, תוך שהוא משרה הרגשת ביטחון ואמון סביבו. שבי היה בחור אוהב חיים ויודע לחיות, הוא היה בן למשפחה ממוצא כורדי, ואהב להתחבר אל שורשיו. אהב להאזין לשירי העדה, ובשמחות משפחתיות היה ראשון המובילים במעגלי הריקוד המסורתי, תמיר ויפה, וסוחף את כולם לריקוד ולשמחה. ביולי 1997 התגייס שבי לצה"ל. הוא רצה לשרת כחייל קרבי במשמר הגבול, ועשה מאמץ גדול כדי להתקבל לחיל, אך הדבר לא עלה בידו. כבוגר בית-ספר מקצועי, הוא הוצב בחיל- החימוש ועבר קורס חשמלאות רכב. כאשר הגיע זמנה של חופשת ה'רגילה' הראשונה שלו מצה"ל, תיכננו הוא ואחיו דורון, שגם הוא היה חייל בשרות חובה, חופשה משותפת, אליה יצאו יחד. ביום י"א בטבת תשנ"ח (8.1.1998) מצא שבי את מותו בתאונת-דרכים שאירעה במהלך חופשתו. בן תשע-עשרה היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר אחריו הורים ושלושה אחים. אופיר שזו, בן המשפחה, כותב: "כשאני חושב עליך, זה כל כך כואב לי לדעת שאין עוד בן- אדם כמוך בעולם הזה. שאין עוד בן-אדם בעולם הזה שיודע לגרום לאנשים לחייך מאושר, כמו שאתה ידעת לעשות לכל מי שאיתך ומסביבך. לא ראיתי אף בן-אדם שאהבו והעריצו אותו כל כך הרבה אנשים, ועוד בתקופת חיים כל כך קצרה – אפילו לא תשע-עשרה שנה." דורון, אחיו של שבי, כותב לאחיו האהוב: "המשפחה שלי – איזה משפחה נהדרת/ איזה משפחה לתפארת/ יש לי משפחה ממש אגדה,/ קיבלתי גיסות כמו בהזמנה,/ ההורים שלי ממש מיוחדים,/ שבאו אלינו כמו מלאכים./ על אחי אני אפילו לא רוצה לדבר/ (יש לי אחים תפארת ארץ ישראל)/ אבל פתאום החליט אחי הקטן,/ שהוא רוצה לשמור על משפחתי מלמעלה,/ אז הוא הלך מבלי לומר מלה./ ואנא אלוהים, בשבילי, בבקשה,/ שמור עליו בשביל כל המשפחה." הרמטכ"ל, רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק, כותב במכתב תנחומים למשפחה: "שבתאי, זכרונו לברכה, שירת כחניך בבית-הספר לחימוש, השייך לאגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה של צה"ל. תואר על-ידי מפקדיו כחייל אחראי, שביצע את משימותיו על הצד הטוב ביותר, תוך הפגנת מקצועיות גבוהה. בלט בחוש הומור מפותח והיה אהוד ומקובל על מפקדיו וחבריו כאחד." אל"מ זכריה, מפקד הבסיס, כתב למשפחה: "שבתאי היווה עמוד התווך במישור החברתי בקורס, בלט בחוש ההומור המיוחד שלו והעלה את המורל בקרב חבריו למסגרת, תוך גילוי אחריות רבה למעשיו והקרנת כושר מנהיגות מפותח." כותב עליו אביו: "שבי, בן הזקונים שלנו, הצעיר מכולם אבל הגדול מכולם, הן בקומתו הגבוהה – תמיר ורזה, חזק ויפה, והן ברמתו הרוחנית והנפשית – בטוב לבו ובתמימותו, בחמימותו ובאהבה אשר העניק לכל הסובבים אותו. גבוה מעל כולם." (דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)
