fbpx
שושן, עומרי

שושן, עומרי


בנם של תקוה ואשר. נולד ביום ו' בתשרי תשנ"א (24.9.1990) בראשון לציון. אח לאיציק ומור. עומרי גדל בראשון לציון בבית שבו כולם אהבו להתארח, בית של צחוק ושמחה. אימו קראה לו "עומרֶם", שפירושו חיים שלי. אביו כינה אותו "מיקו". הוריו רוו נחת מכישוריו, מיופיו ומחכמתו; והיו גאים בילדם החייכן והמתוק, ילד רגוע ושלֵו, המשרה נינוחות. באופיו הנוח ובקסמו סחף ומגנט את הסובבים אותו. בבית הספר "נגבה" בראשון לציון – הוא היה תלמיד עם דרך ארץ, שהצטיין בהישגיו והיה אהוב המורים. שָם רכש את חברי הילדות היקרים לו והשאיר חותם בליבם. עומרי היה חבר טוב ונאמן, אהוב ואהוד על כל מכריו. עומרי היה נכד ואחיין נערץ, אציל נפש בעל נשמה טובה ומאור פנים, נדיב, מכבד ודואג, אף גישר ופישר בין בני הבית. הוא היה "הפסיכולוג הביתי", ולמרות גילו הצעיר התייעצו איתו הוריו בכל תחום והתחשבו בדעתו. הם ואחיו ראו בו את לב הבית בזכות אופיו המיוחד, שמחת החיים שלו, ערכיו ויכולת הנתינה הנדירה שלו. חרף סגולותיו, הוא נהג בצניעות, עדינות ולא אהב להתבלט. תמיד – לרבות תקופת התבגרותו – התאפיין בשקט ובענווה עם חצי חיוך על פניו, ומבלי להרבות במילים. עם מבנה גופו האתלטי, היה עומרי בנוי לתלפיות. הוא שמר על אורח חיים בריא וספורטיבי, היה פעיל בכדורגל, ואהבתו הגדולה הייתה נתונה לקאפורה. ביצועיו בקאפורה היו מושלמים, וכל רואיו נפעמו. מילדותו אהב שוקולד, אפשר היה לקנות אותו בשוקולד, וכשהיה חוזר מהצבא הביתה – חיכו לו כדורי שוקולד, קרפ, ומיני מעדנים המכילים שוקולד איכותי. לעתים הלך לקולנוע עם בני הדודים שלו, כולם היו מתפקעים ביחד מצחוק על כל שטות שמישהו מהם הגה. בחופשות המשפחתיות ובחגים היו נפגשים בבית סבא וסבתא או במקומות הנופש – בקיבוצים, בצימרים, בטיולים. הם נהנו להתחרות זה בזה (ועם הוריהם) בבריכה ולבצע בה פעלולים שונים. בשנת 2004 עברה משפחת שושן לגן יבנה. עומרי סייע בארגון הבית החדש, בבניית הפרגולה, בנטיעת העצים, בידי הזהב שלו בנה בריכת דגים בחזית הבית ביחד עם אחיו. ככל בני ביתו, אהב מאוד חיות. בבית גדלו כלבים, זוחלים ועומרי תמך בתחביבו של אביו – גידול יוני תערוכה מיוחדות. לו עצמו היה חיבור מיוחד לכלבים. יחד עם הוריו חשב לפנות ללימודי וטרינריה בתום שירותו הצבאי. עומרי עלה לכיתה ט' והשתלב מיד בבית הספר "אורט רבין" בגן יבנה. גם כאן היה לו קל בלימודים, והוא היה תלמיד מוערך על יכולותיו והצלחותיו. המורים אהבוהו ונעזרו בו. עד מהרה יצר לו מעגל אוהב של חברים חדשים, איתם אהב להיפגש בחוף הים. "הוא היה בוגר מאוד יחסית לגילו, כבר מגיל צעיר," סיפרה תקוה אימו, "הוא ידע להסתדר לבד ולפתור בעיות לבד. הוא לא נתקל בבעיות של גיל ההתבגרות, לא היה לנו את זה. היה אפשר לסמוך עליו בכל דבר". הוריו כמעט ולא נדרשו להגיע לבית הספר, ובסיום כיתה י"א קיבל עומרי תעודת הצטיינות על הישגיו בלימודים. עומרי סיים את לימודיו התיכוניים וקיבל תעודת הבגרות עם הישגים נאים וגבוהים. חבריו סיפרו כי היה סמל לפטריוטיות ולאהבת הארץ, אופטימי, בז לפחד והוקיר את מסירות הנפש, שאף לתרום עוד ועוד. הוריו היו גאים בו ובבחירות שלו בחברים, במגמת הלימודים וביחידה הצבאית. הם חיזקו אותו ותמכו בבחירותיו. האחים היו קשורים מאוד – איציק היה בוגר מעומרי בארבע שנים ומור צעירה ממנו בשנה ושלושה חודשים. "הייתה להם אחוות אחים מיוחדת, חום ונתינה," סיפרה אימם. לדבריה, מור הייתה קרובה במיוחד לאחיה עומרי, "רצתה לשרת איתו. הם היו יוצאים יחד, עושים קניות יחד, הכול". לאחר מותו, כתבה לו מור: "עומרי שלי, תאום שלי, חבר יקר שלי, רק המחשבה של לכתוב לכבודך והידיעה שאתה כבר אינך כאן כואבת כל כך בלב עד ששׂורף. בכל צעד וצעד שעשיתי בחיי היית לי למורה דרך, כל בדיחה וצחוקים פרטיים רק שלי ושלך אינם פה יותר". כל בני המשפחה היו בטוחים שבבוא היום עומרי יתגייס לקרבי. דודיו היו לוחמים ובבית נשמעו סיפורי צבא; סבו שירת ב"גבעתי" ועומרי הרגיש צורך להמשיך את דרכו. "הוא היה כל כך מורעל וחדור מוטיבציה," סיפר אביו. ואכן, ב-27 בנובמבר 2008 התגייס עומרי כלוחם לחטיבת "גבעתי" ומיד הדביק את הסובבים אותו באהבה לחטיבתו. עומרי היה חייל מצטיין שסיים בהצלחה מסלול לוחמים, ומפקדיו זיהו בו יכולות ונתונים גבוהים והמליצו עליו לקצונה, אך עומרי בחר בקורס מ"כים (מפקדי כיתות). מאחר שהיה בוגר לגילו ומנהיג מלידה, גיבש את תפיסת עולמו לגבי דמות המנהיג-המפקד כבר בתחילת שירותו הצבאי. ביטוי לכך ניתן לראות בהצגת "האני-עצמי" שכתב בקורס מ"כים, וכותרתה "מיהו מלך?": "מלך אינו חי מהמותרות בעוד אנשיו רעבים, אינו ישן כאשר אנשיו עומדים על משמרתו על החומה, הוא מרוויח את אהבתם בזיעה, סובל למענם, קם ראשון וישן אחרון, לא מבקש אלא מעניק. מנהיג, שלפני כל ביטוי חיצוני של מנהיגותו, הוא חייב להיות המנהיג הפנימי והבלתי מעורער של עצמו. האני עצמי שלי, הערכים המובילים אותי, המחשבות ואיך שהם באים לידי ביטוי בלקיחת אחריות ועשיית מעשים בצורה הטובה ביותר, בדרכי שלי. מפקד טוב הוא זה העומד כצוק מול פחדיו, זה אשר בוערת בו אש המנהיגות, זה אשר מבטו נישא אל האופק והוא נכון לכל אשר יחייב אותו תפקידו. אחת המעלות שלפי דעתי מוכרחה להיות למנהיג טוב היא כוח הרצון. מנהיג ללא כוח רצון אינו יכול להנהיג את חייליו, מכיוון שכוח הרצון הוא זה שנשענים עליו, כאשר קשה, הוא עמוד התווך והוא המניע את המנהיג. עוד תכונה חזקה של מנהיג היא האמונה… שגורמת לו להמשיך גם כשהכול מעורפל, היכולת לראות את ההצלחה שבדרכו… גם כאשר היא לא נגלית לעין. ייעודו של מנהיג הוא להנהיג, כלומר שאין הוא יכול להזניח את הכישרון הזה וביום מן הימים הוא ימצא את ההנהגה שלו במסגרת כלשהי… לפעמים מצריך פיתוח של המנהיג וחניכה… צריך רק למצוא את זה". בתום הקורס הוצב כמפקד כיתה של מתגייסי מחזור נובמבר 2009 בגדוד "צבר" של החטיבה. כשנתיים שירת עומרי, והיה מפקד קשוב, שנתן את כל כולו וליווה את חייליו עד סוף מסלול הלוחמים. "הוא היה הרבה יותר ממ"כ," אמרה תקוה, "הוא בא ממקום של דאגה, של אב, דמות מאוד מחברת". הגישה החמה של עומרי משכה אליו חניכים מכיתות אחרות, שהעדיפו לפנות אליו ולהתייעץ איתו. במהלך תרגיל מחלקתי ואימון בירי, שנערך בבסיס הטירונים של "גבעתי" בהר קרן של החטיבה המרכזית "שגיא", על גבול ישראל-מצרים, בזמן דילוגים וכיבוש היעד, עומרי המפקד הסתער ראשון. הוא נעמד מתוך שורת החיילים וצעק "אחד מדלג" – פקודה המסמנת הפסקת ירי והמשך דילוג. כולם הפסיקו לירות, למעט אחד. עומרי נהרג מפגיעת כדור בגבו, ונפל בפעילות מבצעית ביום כ"א בסיוון תש"ע (3.6.2010), בן עשרים היה בנפלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בגן יבנה. הותיר אחריו הורים, אח ואחות. הוא הועלה לדרגת סמל-ראשון לאחר מותו. בעקבות תאונת האימונים הופק, מאוחר יותר, סרטון נהלים המתאר את האירוע ומסביר איך ניתן להימנע ממקרים דומים. הוריו ספדו לו: "… כל יום איתך הייתה זו תחושה נפלאה וענוגה. זכות גדולה להיות לך למשפחה. מחויך, מקסים ואהוב, אופטימי, אדיב ונעים הליכות, כל מי שהכירך יודע כמה מיוחד אתה. שוחר שלום, אוהב הארץ… כל כך דאגת לחייליך, לשלומם ולרווחתם, החדרת את מורשתך והשרשת את תורתך בנשמתם… פסעת קדימה בלי פחד, באומץ ובביטחון. פילסת לבאים אחריך את הדרך… עומרי אהב את המדינה, את הדגל ואת העם, אך יותר אהב את החיים, וחי אותם בצורה מעוררת גאווה… מטרותיו כמפקד כיתה הושגו, כמו שחזר והבטיח, חייליו יצאו 'שפיצים' אחד-אחד… בכעשרים שנות חיים של אושר ושמחה, לימדת אותנו לאהוב, לתת ולסלוח, לזכור את מתיקות העבר ולצפות לעתיד טוב יותר…" לאחר נפילתו גילו הוריו שעומרי נתן בסתר, מפי חיילים שסייע להם ולמשפחותיהם. איציק אחיו כתב את "שיר לעומרי" שהולחן על ידי מלי יקותאלי והוקלט: "… כל כך צעיר, הספקת כל כך הרבה… / שאפת אבק דרכים / ואוויר פסגות לא הספקת לנשום. / אוצר יקר, חביב הבנות / בחור מוצלח, אהוב על הכול. // התמונות שבאלבום זיכרונות מתוקים. / ואתה כמו יין טוב משתבח עם השנים / נתת כל כך הרבה, אהבת לעזור בכל מקום. / שפכת אור על כולם, רצית לשמור בכל מקום. / מגן, נותן יד, חבר, // עומרי, אתה באמת גיבור". בפתח ספר המחזור (סוף מסלול "צבר" 2009) שהוקדש לזכרו של עומרי, כתבו לו רעיו לשירות: "שבועיים לפני סוף האימון המתקדם, חווינו כפלוגה את אחד הרגעים הכי קשים שאפשר להתמודד איתם כחיילים וכבני אדם… איבדנו מפקד לדוגמה, חבר טוב ואדם מדהים. עומרי היה אדם מיוחד שכולם אהבו. אדם שתמיד היה עם חיוך על הפנים, תמיד עם אנרגיות להמשיך ולתת מעצמו, אפילו אחרי האימון הכי מתיש. אדם שעבורו השירות בצה"ל היה זכות ושליחות ולא חובה. אדם שידע תמיד לעמוד לצידך, לתמוך ולדרבן להמשיך הלאה. עבור חייליו, המפקד עומרי היה גם סוג של אח גדול, מישהו שאפשר לפנות אליו בכל צרה, מישהו שאפשר לסמוך עליו. מפקד שאפשר לצחוק איתו, ללמוד ממנו ולדעת שהוא תמיד יהיה שם בשבילך. מפקד ששידר ערכים ואמונה בתפקיד. עומרי, הייתה לנו הזכות לשרת לצידך… תודה על מה שהיית. תודה על מה שנתת מעצמך…" סגן מפקד הפלוגה, דרור בושרי, כתב: "עומרי שושן הראה לכולנו כי הכל תלוי בבנאדם וברוחו… עומרי תמיד שפך אור על הפלוגה וככה נזכור אותו. כאור של הפלוגה… נמשיך לזכור, לאהוב וללכת בדרכי עומרי." דודתו שרה אמרה לזכרו: "עומרי היקר, עברה שנה וישנם רגעים שלא יימחקו לעולם, הצחוק שלך, החיוך המתוק שלך… היית נותן הרגשה כאילו ידעת הכול… היית מקרין טוהר ושלמות… בעל מידות טובות, כך הרגשתי כל פעם שהייתי מחבקת אותך. הייתי גאה בך, כאילו הכול היה שלם ומושלם. אני זוכרת את הרגעים היפים של המשפחה, כמה אהבנו להיות יחד… " דוד מנשה אמר בגעגועים: "עומרי… הילד הקטון והמקסים, ששבה בחיוכו את ליבנו… הנער הרציני, שתמיד הייתה לו בת צחוק בעיניים. עומרי הבחור, שנחבא אל הכלים… גדלת והיית לגבר משכמו ומעלה. עומרי שהיה כמעט איש, אבל אישיות הייתה לו – כמו הרבה אנשים ביחד. עומרי גוף איתן כסלע, וגם עומרי נשמה ולב רך ושופע כנחל איתן. עומרי פרח שושן, בגן של יין בשמים ונרות הבדלה. אבל יותר מכול, עומרי – היית ונשארת בן ואח ונכד ואחיין ודודן וחבר אהוב ונערץ על כולם. ואנחנו כולנו גאים בך… מילאת את תפקידך במסירות, וידעת את נטל האחריות המוטלת על כתפיך. בראש ובראשונה שמירה על החיילים, ואחר כך ללמד את הערכים שעליהם גדלת, ובסוף… לימוד המלחמה והערך של 'קדימה הסתער!'…" יעקב, אורה וליאור אוהב-ציון סיפרו: "הפרידה האחרונה שלנו ממך הייתה כשהשלמת מניין לאזכרת השלושים יום של סבא ז"ל, כאשר אתה לבוש מדי א' מצוחצחים, נקיים, עם נשק צמוד לחזה וגאוות יחידה של לוחם, לפני חזרה לגדוד, כפי שאולי… רצית שנזכור אותך. ענווה ומסירות, רוגע ויושר, הן התכונות שבלטו בך…" גם בני הדודים האחרים סיפרו כמה אהבו אותו והעריצוהו. הוא תמיד עמד בהתחייבויותיו ולא שכח איש, כאשר ביקשו עזרה בכל תחום, עומרי נרתם בשמחה וברצון ונתן את כולו. לילך אוהב-ציון סיפרה: "סבא נפטר. זו הייתה מכה ממש קשה, אך אני לא אשכח איך היינו כל המשפחה ביחד, במיוחד באזכרה. כמה עזרת והתרוצצת בלי סוף, תמיד חיפשת מה לעשות ומה לסחוב, ולא נחת לרגע… עומריקו, אני רוצה שתדע כמה הערכתי ועודי מעריכה אותך… תמיד עשית מה שביקשו ממך, תמיד שמחת לעזור בכל הזדמנות, והתנדבת לכל דבר. ואיזה כיבוד הורים היה לך!…" מלי הוסיפה: "בן דודי היקר והאהוב… אני לא אשכח את העדינות והמתיקות שהייתה בך. תמיד העדפת להיות עצמאי, ולהצליח בדרך שבחרת בה, וגם אהבת להשקיע… כשהצבת לפניך מטרה, השגת אותה בנחישות ובאומץ לב, גם אם המטרה הייתה רחוקה, או קשה להשגה… נאהב על כולם… טיפוס שחושב תמיד לעומק. נתת את הכול מעצמך, ולא ציפית לקבל בחזרה…" שי אוהב-ציון העיד: "עומרי היה בשבילי האדם הכי קרוב אליי. תמיד החשבתי אותו כאחי… הייתי פותח בפניו את הלב… מהשעות של הבוקר, וגם לפעמים בשעות הקטנות של הלילה. היה לנו המון במשותף…"; "… אם ישנה איזושהי נחמה ואפילו הקטנה ביותר," אמרה אלונה בדברי הפרידה שלה, "הרי זה שחיית את חייך בצורה הטובה ביותר – הצלחת בכל אשר עשית, נהנית מחייך והיית אהוב ומאושר…" "אהבת כל כך את הצבא, את השירות שאתה מבצע ואת החברים ששירתו איתך," סיפר אלון, "אני זוכר שכאשר היינו עם המשפחה בראש השנה בקיבוץ זה היה אמור להיות בשבילך חופש מהצבא, לשכוח קצת מהשגרה, אבל מה שהיה חשוב לך באותו חג זה ללכת לבקר את חבריך, את בני המחזור שלך במוצב בו שירתו… לא הרפית עד ששכנעת את אימא ואבא שיתנו לך את האוטו כדי שתיסע למוצב לבקר את חבריך כי נורא התגעגעת… רק אחרי שחזרנו היית מרוצה ומסופק…" ב"צופים" נקרא גדוד על שם עומרי. וחברו, מ"כ בחוות השומר, קרא לכיתתו על שמו. חבריו פתחו דף פייסבוק, "לזכרו של סמ"ר עומרי שושן", ובו כתבו לו אלפים מתושבי גן יבנה, חבריו וגם אנשים שלא זכו להכירו; העלו תמונות, סרטונים ושירים שנכתבו לזכרו. תכלת, בת מחזור של עומרי, כתבה שני שירים על עומרי והקליטה אותם. תלמידי מגמת התקשורת מכיתה י"ב ב"אורט רבין" הכינו סרט על עומרי. לזכרו, תרמה משפחתו סידורים לבית הכנסת בגן יבנה, והיא מתכננת להקים בית כנסת על שמו.

דילוג לתוכן