בן עמליה וסעיד. נולד ביום כ"ח באדר א' תשמ"ד (2.3.1984) בהוד השרון. בן זקונים שבא אחרי שני אחים – חיים ודני ואחות – יפית. שמו, יונתן, ניתן לו על שם סגן אלוף יונתן נתניהו שנפל ב"מבצע אנטבה". יוני גדל בשכונת גיל-עמל שבהוד השרון וניהל אורח חיים רגיל לחלוטין. הוא החל את לימודיו בבית הספר היסודי "ממלכתי א'" בהוד השרון, המשיכם בבית הספר "סביון" שברמת גן ובבית-הספר "גבעת הוד" בהוד השרון וסיימם בתיכון "מפתן" שבכפר סבא. את הלימודים לא לקח יוני ברצינות רבה מדי, אך לעומת זאת אהב מאוד לעבוד עם הידיים וגילה כישורים בתחומי האמנות והנגרות. את העבודות המרשימות שהוציא תחת ידיו ובהן רהיטים, פסלים וציורים, היה מביא לביתו החם וזכה למחמאות. עבודות אלו נשארו עד היום כמזכרת. יוני היה אדם חברותי ואהוב שאהב לתת מעצמו ולעזור לאחרים והשתדל לקחת מהחיים את כל שיכלו להציע. הוא אהב לרקוד, לצחוק, לשחק, לצפות בטלוויזיה, לבלות עם חברים, לישון ולטייל. אהב להרכיב פזלים, לפתור תשבצים, לגלוש באינטרנט ולשחק במחשב. האווירה בבית הייתה תוססת ושעות רבות הועברו במשחקים משותפים של האחים וחבריהם הרבים. וגם אם בראשית שנות התבגרותו היה יוני ביישן ומופנם כלפי החברה החיצונית, עם השנים החל להשתחרר ולהתקרב גם לבנות המין היפה, במיוחד בתקופת גיוסו. סקרנות הייתה אחת מתכונותיו המובהקות של יוני. הוא התעניין בנושאים מגוונים, הרבה לשאול ולחקור וביקש לרדת לעומקם של דברים ולהבין את התהליכים המתרחשים בעולם ובסביבה. היה לו כוח רצון ללמוד ולהעשיר את עולמו והדבר התבטא בישיבה ממושכת מול צג המחשב, כאשר האינטרנט פותח עבורו אשנב לעולמות תוכן רבים ומגוונים, מאפשר לו לקרוא ולהעמיק בקצב שלו ובעיקר -להתכתב עם אנשים ממקומות שונים וליצור קשרים חדשים. יוני אף שלח ידו בכתיבה, ולאחר מותו התגלה שיר קטן שכתב על אהבה. בהיותו בן 13 הצטרף יוני לקבוצת נערים שהשתתפה ב"פרויקט קידום נוער" והפך לחלק בלתי נפרד ממנה עד ליום גיוסו לצה"ל. החבורה הייתה מגובשת מאוד ויוני נהנה לצאת לטיולים ולפעילויות הרבות שהתקיימו. הוא זכור כחבר נאמן, אכפתי ומסור – "בן אדם שקל לאהוב וקשה לשכוח" – כפי שהגדיר זאת אחד מחבריו. במדריכים שליוו אותו מצא יוני אוזן קשבת וזכה מהם לתמיכה אינסופית. הודות לביטחון שצבר ולתחושת השייכות שהתעצמה עם השנים התחולל ביוני שינוי אמיתי. הוא נפתח לסביבה, החל ללמוד ברצינות רבה יותר וגילה רצון לעמוד במשימות וביעדים. מדריכיו סיפרו על שובבות הנעורים שהייתה בו, ועם זאת מעידים על כך שנהג בנימוס, ידע להתנצל כשצריך והקפיד בכבודו של הזולת. גולת הכותרת בשנות פעילותו של יוני ביחידה לקידום נוער הייתה כשרון המשחק המופלא שפרץ ממנו. יוני הפך לשחקן של ממש והשתתף בהצגות שהתקיימו במסגרת התיאטרון הקהילתי בהוד השרון. בהמשך אף נטל חלק בקורס קוסמים והופיע במופע קסמים ייחודי ששבה את לב הצופים. בסוף חודש מרץ 2002, כשהגיעה שעת הגיוס לצבא, ליוותה כל המשפחה את יוני ללשכת הגיוס. את חלומו לשרת ביחידה מובחרת לא הצליח לממש, ולבסוף שובץ באחת היחידות של חיל החימוש. הוא סיים את הטירונות בהצלחה והחל את שירותו בבסיס חיל החימוש בצריפין. יוני אהב מאוד את שירותו הצבאי ונראה שהייתה זו מהתקופות היפות בחייו. היה לו זמן פנוי רב – בכל יום שב הביתה אחר הצהריים, ולמחרת בבוקר חזר לבסיס. בתקופה זו הוציא רשיון נהיגה ומיד היה לו רכב לנהוג בו. יוני ציפה בהתרגשות לחתונת אחיו שהלכה וקרבה ובערב נפילתו עוד דיבר על רצונו לרכוש מנוי למכון כושר. הוא אהב את החיים והיו לו תכניות ושאיפות רבות אך הוא לא זכה להגשימן. יוני נפל בעת שירותו ביום כ' באייר תשס"ג (22.5.2003) והוא בן תשע-עשרה. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בנווה הדר שבהוד השרון. הניח אחריו הורים, שני אחים ואחות. במותו הותיר חלל גדול, כאב עצום וסימני שאלה התלויים באוויר. אחותו יפית כתבה לזכרו: "הגעגועים אליך הולכים ונערמים, הזיכרונות מכאיבים והזמן עוצר לנו מלכת. ילד קטן שלנו, בלעדיך הכול כל כך אחרת. … ישנם ימים שהגעגועים חותכים בלבנו כמו סכין. הרצון לשמוע את צחוקך המתגלגל והביישני שולט בכל רגע. אני נזכרת בצחוקים ובוויכוחים שהיו לנו כילדים קטנים וגדולים שעכשיו, בכל יום, הם יותר חסרים. איך לא ניצלנו את מעט השנים. השנים והזיכרונות שלנו יחד מזכירים ימים יפים ומשברים שעברנו בלי פחד, המשחקים ששיחקנו כשהיינו עוד קטנים, היינו ארבעה ילדים מלאי שמחת חיים. … בין החורף שבו נולדת לנו ובין הקיץ שבו הלכת מאתנו חלפו כל כך מעט אביבים, רק 19 שנים. מנגינת החיים חדלה מלנגן, קרני השמש פסקו מלחמם. יוני שלנו, אתה במרומים, בקשה קטנה מאחותך אליך, תשמור עלינו, ובחלומות תופיע כל החיים". אוהביו של יוני קיבצו באלבום מיוחד דברים שנכתבו לזכרו ותמונות רבות מתקופת פעילותו ביחידה לקידום נוער בהן משתקפת דמותו הצוהלת והשמחה, כשהוא מוקף בחברים רבים. כתבה רינה המדריכה: "ליוויתי אותך לאורך תקופה ארוכה – מהחטיבה ועד הצבא. היו לך התלבטויות רבות, נאלצת לקבל החלטות. כשבחרת נכון – מאוד שמחת, כשטעית – מיד התחרטת. לא פעם עצרת את עצמך ממש שנייה-שתיים לפני מעשה. לקחת פסק זמן ונשימה ארוכה, חשבת שוב ובחרת בדרך הטובה והמועילה. אני בטוחה שגם הפעם, לו היית עוצר לשנייה וחושב, לא היית מגיע לאותה החלטה נוראה. היית בא ואומר לי: 'איזה מזל שעצרתי לחשוב לשנייה'. כולם מסביב רוצים לשנות את פני הדברים ומרגישים חסרי אונים. יוני, לצערי אותך לא נוכל לקבל בחזרה, אך נוכל לשמר חלק מאישיותך. היית אדם וחבר אוהב, רגיש ואכפתי. אנו נשתדל להמשיך בדרכך בכך שנעשה מאמץ להיות יותר קשובים, רגישים, תומכים ואוהבים כלפי אלו שסובבים אותנו. הכאב, ובעיקר הגעגוע, ימשיכו ללוות אותי עוד ימים רבים". כתב חבר: "אם היית מציץ באלבום הזה, היית רואה כמה חברים יש לך. ואם היית קורא את מה שכתבו לך, היית מרגיש כמה אוהבים אותך. אבל אתה לא יכול, אתה בחרת לתפוס פינה בלב של כל אחד מאתנו ושם תישאר וכך נשמור על הקשר… עד שיום אחד ניפגש". בעיזבונו של יוני נמצא מכתב שכתב המגלה מעט מנבכי נפשו הכמהה לאהבה: "מסתכל לי במראה, מתבונן פעם שנייה ורואה את הדמעה לה זולגת לאטה, מה לי שוב קרה? אני כאן לבד, חושב לי: איך מוצאים אותה, את האהבה שלי שנעלמה? מחפש, מחפש, כמה עוד אפשר. איפה לא חיפשתי, למעלה, למטה, מקדימה, מאחורה, מימין ומשמאל, נשבר לי כבר הראש. מתחיל אני שוב להאמין שבשבילי דבר כזה לא קיים. רוצה אני להתחיל כבר לחוש את הכאב ואת הכיף שכרוך במילה שכולם כל כך אוהבים ורק בה חושקים. חוויות תמיד אני עובר, אבל בחוויה שכזאת עוד לא התנסיתי. מרגיש אני שאת הדבר הכי חשוב אני מפספס. יודע אני שבאחד הימים זה יבוא, השאלה היא מתי, מתי זה יקרה. מתחיל אני להתגעגע לדבר שלי עוד לא קרה, כי מרגיש אני שחסר לי משהו, משהו כה חשוב שרק לו אני מצפה, רק עליו אני חושב, רק לו אני מחכה, אבל כמה כמה עוד אפשר בלי, בלי לאהוב אף אחת. מקווה למצוא את האהבה האמיתית שבשבילה אני קיים".
