fbpx
רוידר, איטה

רוידר, איטה


איטה, בת טובה ונפתלי, נולדה ביום ט"ו בשבט תשי"ג (31.1.1953) בכפר הס. את לימודיה היסודיים סיימה בבית-הספר "הדר השרון" בתל-מונד ואחר-כך המשיכה ולמדה בבית-הספר התיכון "עירון" בחדרה. איטה הייתה נערה תמירה ונאה, בעלת עיניים בהירות וחודרות, תלמידה מצטיינת, שאהבה את לימודיה וכל תפקיד שהוטל עליה מלאה בדייקנות וברצינות. פניה ועיניה היו מתמלאות אור כשחייכה. היא הייתה בת יחידה להוריה וקשורה אליהם בכל לבה, אהבה את העבודה במשק ועזרה ככל שיכלה. לאחר שסיימה בהצלחה את לימודיה התיכוניים נפרשו לפניה החיים. איטה גויסה לצה"ל בסוף יולי 1971 ואחרי שעברה את האימון הבסיסי נשלחה לקורס נקבנות ולקורסים מתקדמים, ועברה את כולם בציונים גבוהים ביותר. את תפקידיה ביחידה מילאה הרבה יותר טוב משנדרש ממנה, לא נרתעה מפני שום עבודה, כי האמינה שאדם חייב למלא את המוטל עליו וכי שומה עליו להשיג את מטרתו בכוחות עצמו. לעתים קרובות היה ברור למפקדיה שאיטה מוותרת על פעילות חברתית ואישית, או על שעת מנוחה, כדי לסייע למדור במשימותיו המיוחדות. ימים רבים הייתה נשארת לאחר שעות הפעילות כדי לסייע בעבודה ותמיד נהגה לומר בשמחה: "יש לי סיפוק מן העבודה. עכשיו אני הולכת הביתה לעזור להורים במשק". היא עלתה בסולם הדרגות וכאשר הגיע מועד שחרורה מצה"ל נאותה לחתום על המשך שירותה בתנאי קבע. היא קיבלה על עצמה את הפיקוד על מתקן חדש ברצון ובהתלהבות, לא חסכה כל מאמץ כדי לעמוד בכובד המשימה ושימשה דוגמא מופתית לפקודיה ביחידה בחמימותה, בנאמנותה ובמנהגה לדרוש מעצמה יותר משדרשה מהזולת. דבריה היו בדוקים ושקולים ונאמרו תמיד בחביבות וברוח טובה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נלקחה איטה לבית-החולים. היא לא ידעה מנוח, ולמבקרים אצלה אמרה שהיא חשה אי-נוחות ומרגישה צורך לחזור לתפקידה, וכי מסרבת היא להשלים עם ריתוקה הפתאומי למיטה. ביום ל' בתשרי תשל"ד (26.10.1973) נפטרה איטה ממחלה ממארת, והובאה למנוחת-עולמים בבית-העלמין בכפר-הס. השאירה אחריה הורים. אחרי מותה הועלתה לדרגת רב-סמל. במכתבו אל המשפחה השכולה כתב עליה מפקדה: "איטה ז"ל, שנפטרה ממחלה בזמן שירותה ביחידתנו, הייתה חיילת למופת. איטה הייתה בעלת ידע מקצועי רב ומלאה את תפקידה במסירות רבה. קבלו נא את תנחומי ותנחומי כל חיילי היחידה;" חברתה כתבה לזכרה: "מה אפשר לכתוב לזכרה של נערה? מה אפשר לספר על עלומים, שחדלו בטרם החלו? על צחוק שחדל בעיצומו? על אושר, חום וחן שאינם עוד? הלב דואב, מסרב להאמין. הייתכן כך פשוט לחדול? עוד מהדהד קולה בשכונה, ומחפשת את בעיניך את הקומה הזקופה, התמירה, מצפה לשאלה, שמא נזקק אתה לעזרה?" דברים לזכרה פורסמו בביטאון תנועת המושבים "תלמים".

דילוג לתוכן