רוזן (רוזנבוים), יצחק

בן שיינדל ודב רוזנבוים, נולד ביום א' בחשוון תרפ"ט (15.10.1928) בלייפציג שבגרמניה. הוריו, ילידי פולין, היגרו לגרמניה והתפרנסו ממסחר. יצחק התחיל את לימודיו בשנת 1934 בעיר הולדתו ובשנת 1942 נאלץ להפסיק את לימודיו התיכוניים עת הוגלה עם בני משפחתו לגיטו ריגה. הוריו ושלושה מאחיו נהרגו בשואה, והוא כנער, הצליח להשאר בחיים לאחר שניצל מספר פעמים ממוות. כניצול השואה עזב את גרמניה, עבר לאיטליה ובינואר 1946 הגיע לישראל כמעפיל באניה "אנצו סירני". לארץ עלה לבדו בהיותו בן 17, השתקע בפתח תקוה והחל לעבוד בעבודות שונות. בשנת 1947 נשא לאשה את חיה לבית לויט. להם נולדו שני בנים דב ונתן. במלחמת העצמאות, ביולי 1948, התגייס לצה"ל וכבר בראשית דרכו צוין כאדם "בעל מחשבה מסודרת, מעמיקה ויוצרת, לומד על נקלה, בעל כושר ביטוי בכתב ובעל פה, יסודי, שקדן, מהימן…" עם תום שירות החובה התנדב לשירות קבע, אותו החל בתפקיד שליש בגדוד חי"ר בדרגת סג"מ. במשך מספר שנים ביצע תפקידים רבים כקצין שלישות וכקצין מטה ובהם: עוזר קצין שלישות חטיבתי: כקצין מטה באכ"א/ארגון ועוזר קשל"פ בפקוד הדרום. בוגר המכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה בשנת 1961. כקצין שלישות של פקוד ההדרכה מונה בדצמבר 1961. באותן שנים אירגן את הצעדות הגדולות של צה"ל, בהן צעדו רבבות חיילים ואזרחים. כן ניהל את קבוצת הכדורגל של פיקוד ההדרכה שהשתתפה באליפויות צה"ל המפורסמות באותן שנים. כראש ענף ארגון במחלקת ההדרכה התמנה בשנת 1965 והועלה לדרגת סגן אלוף. במלחמת ששת הימים שירת בחזית הדרום כקצין שלישות אוגדתי. בתום המלחמה הוטל עליו לרכז את לקחי אכ"א בתחום השלישות ואת תוצאות מחקרו הוא פירסם בספר על תורת השלישות במלחמה. כמדריך במכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה שימש בשנת 1968. לתפקיד ראש ענף תגבורת בבסיס קליטה ומיון מונה באוקטובר 1968 והיה מופקד על קליטת המתגייסים מיונם ושיבוצם ואחראי על תגבור יחידות הצבא בכוח האדם (סדיר ומילואים). עם תחילת מלחמת יום הכיפורים נטל חלק בגיוס הכוחות ובמהלך המלחמה פעל רבות לתגבורת כח-אדם שאיפשרה הקמת יחידות חדשות והשלמת פערי כח האדם ביחידות שנפגעו. הוא יצק את היסודות לטיפול מקצועי ויסודי בכל מערך המילואים. כראש מרכז גיוס במטכ"ל-אכ"א מונה בסוף שנת 1973 והועלה לדרגת אלוף משנה. הוא עמד בראש מבצע רב היקף להקמתה של לשכת גיוס ארצית שבאמצעותה הוחזרו לשירות אלפי מפוטרים משירות ביטחון שהקלו על חלוקת הנטל שהיה לאחר מלחמת יום הכיפורים ולמיצוי מירבי של שנתוני הגיוס. הוא היה אחראי על בדיקה של כל נוהלי הגיוס וקביעת מדיניות גיוס מחודשת. בתפקיד זה עסק רבות בטיפוח הנוער טרם גיוסו הן בפנימיות הצבאיות והן במסגרות אחרות. כן הקים את המסגרת הצבאית הראשונה לטיפול בנוער שוליים, הכשרתו בקבוצות עבודה, גיוסו לצה"ל וקליטתו במסגרות מיוחדות. כנספח אכ"א בארה"ב וקנדה מונה במרץ 1978. בתפקיד זה יצר קשר עם אזרחי ישראל השוהים בחו"ל ובבנית מערכת לשמירת קשר עם חיילי המילואים. פעל רבות לקיום קשר הדוק עם הקהילה היהודית ומוסדותיה והגברת הזיקה בין אזרחי ישראל עם הארץ. כראש אכ"א-פרט מונה באוקטובר 1980. בתפקיד זה היה אחראי על נושאי הרווחה ותנאי השירות של חיילי צה"ל בשירת החובה, הקבע והמילואים. הוא העמיק את הטיפול בתנאי שירות של העולים החדשים ואת הטיפול בחייל המשתחרר. במסגרת הטיפול במשרתי הקבע – הביא להקמת פרויקט דיור, ושיפור התנאים בנושאי שכר וגמלאות, הלוואות וצרכנות. בתפקיד זה, אותו מילא גם בתקופת מלחמת שלום הגליל, דאג לשירותי הפרט של הלוחמים, בכל תקופת שהיית צה"ל בלבנון. ולהבדיל, אירגן את כל טקסי ההלויות של חללי צה"ל שהובאו לקבורת קבע תוך כדי המלחמה. יצחק, שתמיד ראה את הפרט את האדם בראש מעיניו, ראה בתפקידיו אלה את פסגת שירותו הצבאי. בצה"ל שירת 36 שנים בהן ראה שליחות. את מרבית חייו הקדיש, כמעט משך דור שלם, לעשייה מגוונת בתחומים השונים של אגף כח אדם. מפקדיו וחבריו מספרים כי במשך כל השנים גילה יכולת אירגונית יוצאת דופן, היה קצין מקצועי ומנוסה, דבק בעקרונות. תמיד ראה את החייל כאדם. על אף תרומתו הרבה, סגולותיו ויחודיותו שעשוהו לשם דבר פעל תמיד בצניעות ובענווה. ביום כ"א בסיוון תשמ"ד (21.6.1984) נפטר כתוצאה מהתקף לב – תקופה קצרה אחרי שהתאלמן מאשתו, חיה ז"ל. בן 56 היה במותו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בפתח תקוה. בדברי ההספד והפרידה אמר ראש אגף כח אדם, אלוף עמוס ירון, כי יצחק היה "מפקד, חייל ואדם"