קסטל, אליהו (לולו)

בן אדלה וצבי, נולד ביום ב' בחשוון תרפ"ז (10.10.1926) בתל- אביב, בן למשפחה ותיקה מתושבי חברון. בתל-אביב למד בבית- הספר לדוגמה, אחר-כך בגימנסיה "הרצליה". הוצעה לו מלגה להשתלמות בטכניון, אך הוא דחה זאת, כי "שמר את מרצו וחייו למטרה האחת, למולדת אשר אהב". היה חבר ה"הגנה" מנעוריו, פעיל בה בד-בבד עם לימודיו בגימנסיה. הוא העדיף את פעולתו ב"הגנה" על חייו הפרטיים. בהיותו בן 17 רצה להתנדב לצבא הבריטי ולשם כך הפסיק את לימודיו בכיתה השמינית של הגימנסיה, אולם לפי עצת מפקדיו ב"הגנה" התגייס לחיל הנוטרים ושירת במשטרת היישובים העבריים בגליל. הוא הצטיין בתפקידו ופעל רבות בהעלאת מעפילים ארצה. אליהו נשלח לקורס מפקדים וקיבל את דרגתו בהצטיינות. אחר-כך רצה להתיישב באחד הקיבוצים, אך מפקדיו שהכירו בכשרונותיו כיוונוהו ללמוד הנדסה אווירונאוטית. לאחר החלטת עצרת האו"ם ב-29.11.1947 על חלוקת הארץ, הפסיק את לימודיו ותבע להישלח לקווי-האש הראשונים. עם קום המדינה הוטלו עליו תפקידי הדרכה ואימון טירונים ומילא את תפקידיו בהצלחה. אחר-כך דרש שישלחוהו ליחידה קרבית, הוצב בחטיבה 7 והשתתף בקרבות לטרון. אליהו היה גבר חסון, טוב-לב, סבלן ושתקן. בשעת חופשתו האחרונה אמר: "המחיר יקר, אך המשימה הושגה… אל תשכחו, כי אנו נלחמים עבורנו וגם – עבור חברינו שנפלו". בפגישתו האחרונה עם אמו ניחם אותה: "אין את יחידה ואין אני יחיד. הרבה נופלים וגם אני עלול ליפול, העיקר שנשיג את מטרתנו – ונשיגה!" ביום כ"ב באייר תש"ח (31.5.1948), בעת מבצע "בן-נון ב'", ההתקפה השנייה על מערך הלגיון בלטרון, נפצע מרסיסי פגז-תותח בצווארו, בבטנו וברגלו ונפל. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.