קליין, שלום

בן אפרים וחנה. נולד ביום ב' בניסן תרצ"א (20.3.1931) בתל-אביב. אחרי שסיים את לימודיו בבית-ספר יסודי למד מסגרות מיכנית בבית-הספר המקצועי על-שם מכס פיין. בפרוץ מלחמת-הקוממיות היה בן ט"ז בלבד ורצה להתגייס למערכות-המגינים בהכחישו את גילו. אביו סירב לתת את הסכמתו, ואחרי הפצרות ודמעות אמר שלום: "אבא, אל תחשוב שאשב בחיבוק ידיים… יש הרבה מה לעשות מחוץ לתחום הבית בגבולות, בשכונת-התקוה ובמנשיה. באלה המקומות אמצא תמיד". בראות האב, כי החלטת-בנו היא נמרצת נעתר לו. בתקופה ההיא היה שלום חבר הפלמ"ח, ומטעם פלי"ם, אחרי התנפלות הערבים במפרץ על העובדים היהודים, נשלח לנמל חיפה תחת מסווה של עובד מטעם "סולל-בונה". למעשה היה הוא וכמה צעירים אחרים משומרי מצב הבטחון בנמל. זה היה עוד בתקופת שהותם של האנגלים בנמל חיפה. בדרכו הביתה לחופשה הותקף האוטובוס על-ידי ערבים מזויינים ושלום נפצע ברגלו. לפני אשר רפא לו מפצעו מיהר לחזור לנמל חיפה לחיל-הים, כי תמיד חלם על צי עברי ועל ימאים עברים באניות ישראליות. הוא היה מלח-מכונאי באניה "התקוה" שהובילה עולים ופליטים מקפריסין ואחרי שהאניה נעשתה בלתי ראויה לשימוש עבר ל"גלילה". אז נתגבשה בו ההכרה כי הימאי העברי חייב להיות שונה בדרכו מימאי כל האומות, והדרך לכך – הקמת קואופרטיב ימי. הוא אמנם השקיע הרבה מאמצים ועמל בהקמת המפעל הזה, שנקרא קואופרטיב "אופיר". באוקטובר 1949 יצא בשליחות לדניה יחד עם עוד מחברי-הקואופרטיב כדי לקבל את האניה "מסדה" שהם רכשו להם. שם עמדו בפני הפלגה מסוכנת לאיסלנד בעיצומן של סופות-ים והיו כאלה שהיססו. אך הוא אמר בתוקף: "ימאים עברים אינם מהססים". אחרי טלטולים ויסורים עד אין סוף הגיעו לאיטליה מלומדי-נסיון; שלום היה אז בדרגת קצין שלישי למכונאות. ביום י' בניסן תש"י (28.3.1950) הפליגה האניה "מסדה" מחופי-איטליה בדרכה לפורטוגל עם מטען של עצים. במרחק-מה מן החוף החלה האניה טובעת ובשעת מילוי תפקידו ירד גם שלום תהומה. כעבור חודש נתקבלה ידיעה מאיטליה כי גופה שנפלטה מן הים הובאה לקבורה בבית-קברות נוצרי. שליח מיוחד שיצא לשם זיהה את הגופה. ביום ז' בסיון תש"י (23.5.1950) הובא הארון באניית-מלחמה ישראלית והועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת-יצחק.