בן שולה ומאיר. נולד ביום י"ח בסיוון תשל"א (11.6.1971) בקרית ביאליק, אח לאלי. למד בבית-הספר היסודי בצור שלום והמשיך לחטיבת-הביניים 'דפנה' וללימודי תיכון ב'אורט קרית ביאליק', במגמת מכונות. שילי, שמשפחתו וחבריו נהגו לקרוא לו שי, היה ילד שקט וצנוע, חרוץ ושקדן. בלט בנכונותו לעזור לתלמידים שהתקשו בלימודים. היה אהוב על חבריו הרבים והצליח מאוד בלימודיו. רגישותו החברתית, השקט שלו, נועם הליכותיו וחריצותו הביאו את הנהלת בית-הספר ומוריו לבחור בו כתלמיד מצטיין בסוף כיתה י"ב. בתעודת ההצטיינות נכתב: "בכל תקופת לימודיך בלטו סגולותיך האישיות והתרומיות, בצד הישגיך הלימודיים המעולים. היית דוגמה ומופת לעמיתיך, ומילאת את כל חובותיך בנפש חפצה ובנועם הליכות…" בחודש אוקטובר 1989 התגייס שי לצה"ל. הוא שירת כמכונאי מסוקים מוטס בחיל- האוויר, בטייסת מסוקי אפאצ'י. במהלך שירותו יצא לטיסות מבצעיות רבות, בעיקר בלבנון. בתום שירותו הסדיר הצטרף שי לשורות צבא הקבע. בטייסת היה אחראי על כשירותם הטכנית של המסוקים, הדריך מכונאים צעירים והיווה דוגמה לכל בזריזותו ובמקצוענות שגילה. בחודש מאי 1992, ערב יום העצמאות ה-44 למדינת ישראל, קיבל שי תעודת הצטיינות ממפקד חיל-האוויר, האלוף הרצל בודינגר. הוא הוזמן למשכן נשיא המדינה חיים הרצוג, שכתב בדברי ברכתו: "מדינת ישראל ואזרחיה מביעים לך בזאת את הערכתם ואת הוקרתם, ותקווה בלבם, כי תוסיף לשמש מופת לכל הנושאים בעול הביטחון, ובכך תהא תרומתך להבטחת שלום ארצנו ולהרמת קרן ישראל." בשנת 1995 יצא שי ללימודים מתקדמים כטכנאי תעופתי, ובטייסת החליטו להישאר ללא ממלא מקום כדי להבטיח את שובו אליהם. ואכן, בתום לימודיו חזר לבסיסו בנגב. בשנת 1997 הועלה לדרגת רס"ר. מפקדו בטייסת סיפר עליו: "שי היה מכונאי מקצועי מאוד. הוא היה האדם האהוד ביותר בגף הטכני של הטייסת. שקט, רגוע, מסור ונוח לבריות. בדרכך הצנועה והשקטה היית מקור כוח בטייסת, הפכת למודל לחיקוי באופטימיות שלך." בשנת 1998, עשרה חודשים לפני נפילתו, נישא שי לטלי, ובני הזוג הקימו את ביתם במצפה רמון. אחרי מותו, סיפרה טלי על אהבתם: "מאז שאנחנו יחד ידעתי בחיי אהבת אמת שלא ניתן לתאר אותה במלים. המסירות, הנאמנות, ההשקעה, ההקרבה, הדאגה, הפרגון, הכבוד, התמיכה והאהבה האינסופית שהיתה בינינו גרמו לי להרגיש, שאין דבר בחיים שארצה לבקש. הרגשתי, שכל מה שניתן לבקש מהעולם, מהחיים – קיבלתי ממך. קיבלתי מהאהבה שלנו. הרגשתי איתך הכי מאושרת בעולם, הרגשתי שכל משאלות לבי התגשמו, ואין עוד דבר שאני זקוקה לו בחיי מלבדך. אני מודה לך, שי בעלי האהוב, על שבחרת בי להיות אישתך, בחרת אותי כאישה שרצית לחיות איתה את כל חייך, בחרת בי לאהבת חייך והיית לאהבת חיי. בחרת להעניק לי את כל האהבה העצומה שבך, ואת טוב לבך האינסופי. אני זכיתי להיות עם הטוב ביותר." ביום 1.6.1999 השתתף שי בטיסת מבחן שנועדה לבחון כשירות מסוק שעבר תיקונים טכניים. במסוק אירעה תקלה שלא איפשרה שליטה בהגאים, והוא נפל לקרקע ליד הבסיס. הטייס נפצע קל, אך שי נפגע קשה בבטנו ופונה לבית-החולים סורוקה בבאר שבע. עשרה ימים נאבק על חייו, אך למרות מאמצי הרופאים להצילו נפטר שי ביום כ"ו בסיוון תשנ"ט (10.6.1999). בן עשרים-ושמונה היה בנופלו. שי הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בקרית שאול. הותיר אחריו אישה, הורים ואח. רעייתו של שי, טלי, ספדה לו: "הבטחת לי שלא תעזוב אותי לעולם, ושתמיד תהיה כאן לשמור עלי, ובכל זאת אני פה לבד. אני יודעת שנלחמת בכל הכוחות, ועם כל הרצון הכן והאמיתי שלך, כדי לחזור אלי… היית גיבור, לוחם, אמיץ, טוב לב, חייכן ואדיב, ומעולם לא אמרת 'לא' לאף אחד." בני משפחתו כותבים: "האל האיר את נתיבי חיינו/ ביום בו נולדת והצטרפת לעולמנו./ מתנת הקסם אותה קבלו הוריך,/ ניתנה גם לנו כשזרחה השמש בעיניך./ בהיותך ילדון הפלא של המשפחה/ לימדת את כולנו מה זאת אהבה/!ידעת כיצד לאהוב כל ידיד, רע וחבר/ להושיט יד של חמלה לכל בעל חי שלצדך עובר./ קרני אור וחיים להורים המסורים שלחת/ ואהבת אמת לאחיך היקר תמיד נצרת./ לטלי אהובתך הענקת קרן שמש מיוחדת/ שעד עצם היום הזה היא זורחת ויוקדת./ גם אותנו בני משפחתך מעולם לא קיפחת/ לבנות הקטנות שהן מאור עינינו/ חיוכים, שמחה והנאה ברוחב לב פיזרת./ …תודה, תודה, שי על כל הזיכרונות שלנו הותרת/ על כל מנגינה ולחן שלנו הקדשת…" מתוך דברים שכתב אחיו אלי: "אחי שי היה אח מצוין ומיוחד במינו, שאהב לעזור לכל אחד והיה מאוד אחראי ורציני. הוא היה צעיר ממני ב-6 שנים אבל אחראי ממני, הוא זה שעזר לי ואני זה שהתייעצתי איתו במקום שיהיה הפוך והוא יתייעץ איתי. הוא היה שקט ורציני וטוב לב שלא עשה רע לאף אחד. להיפך, הוא עזר לכולם…" דבריה של טלי: "שי שלי, עיניך הכחולות הצוחקות מאירות כל בוקר את חיי, צחוקך מהדהד בכל מקום, שלוותך שמורה עימי תמיד, דמותך ואישיותך זורחות בליבי לעולמי עד."
