בן יונית ומרדכי. נולד בערב חנוכה, כ"ב בכסלו תש"ם (12.12.1979) בקיבוץ שניר. אח צעיר לאסף ובוגר למירב. עמרי למד בבית-הספר היסודי 'לב העמק' שבקבוץ נאות מרדכי ובבית-הספר התיכון 'הר וגיא' שבקבוץ דפנה. עמרי גדל בקיבוץ והיה פעלתן וסקרן. אהב מאוד לטייל והיה מבלה שעות רבות לאורך נחל הבניאס הזורם ליד הקיבוץ. הכיר ואהב כל שביל וכל פלג מים בסביבה הקרובה והרחוקה. מגיל צעיר גילה כשרון מיוחד בציור ובגרפיקה, אהב לעבוד בעץ, בחומר, לתכנן וליצור בכל הזדמנות ובחומרים מגוונים. עמרי ניגן בכלי נשיפה. בכיתה ד' החל לנגן בחלילית, לאחר שנה עבר לנגן בקלרנית, ובכיתה ט' התחבר לסקסופון, כלי שאהב מאוד. הסקסופון היה לו לחבר, הוא ניגן בכל שעה משעות היממה כששמח, כשכעס או סתם כך. בכיתה ו' הצטרף לתנועת 'השומר הצעיר', כהמשך למסורת המשפחתית, ומאז היתה לו התנועה לדרך חיים. עמרי האמין שדרך החינוך התנועתי ניתן להקנות ערכים של אהבת האדם ועזרה לזולת, אהבת הארץ והיכולת האישית לתת ולא רק לקבל. כדרכו, היה פעיל מאוד, הדריך חניכים בקן 'עיינות ירדן' בגליל העליון, ובשנת שירות בקן 'בן-גוריון' בחולון. עמרי נטל על עצמו את האחריות על התחום הצופי. הצופיות היוותה עבורו במשך שנות בגרותו את שיא הפעילות התנועתית, דרך האתגר שבתחום זה, שהפתרון לו הוא בהתמודדות אישית וקבוצתית ובחשיבה יצירתית, והביא לידי ביטוי את היכולות והכשרונות שהתברך בהם. את האהבה לטבע חיבר ל'חוג המשוטטים', יצא לטיולים בכל רחבי הארץ, ואהב במיוחד פעילות אתגרית, טיפוס מורכב או ירידה בסנפלינג. בכל רגע פנוי היה עולה על כלי הרכב שהיה ברשותו: אופניים, אופנוע, טרקטורון או ג'יפ ויוצא לכבוש עוד שביל. עמרי נמנה עם אלה שתמיד צועדים בראש על-מנת להצליח. הניע אותו הצורך לבחון את כושר העמידה ואת סף היכולת. הוא הרבה להתמודד עם אתגרים, שכללו נסיעות שטח, רכיבה על אופניים, טיפוס או כל מאמץ שהוא, תמיד עד קצה גבול היכולת, על גבול הסכנה, כשהמוטו הוא ניצחון, הצלחה. בסוף שנת השירות נלחם עמרי להעלות את הפרופיל הצבאי על-מנת להתגייס לצה"ל בכושר קרבי מלא. הוא כותב לידידתו: "את החיים אנחנו חיים רק פעם אחת, ואם לא ננצל אותם הם יעברו לנו בלי שנשים לב, ללא משמעות. והחיים הם לא חלב שנשפך. לכן אם נדע לנצל את עצמנו במערכת החברתית קיומית, נצא נשכרים… אני שואל את עצמי: מי אני בכלל, מי זה עמרי? (אני לא חושב שיש מישהו שמכיר אותי באמת כמו שאני – למה?)/ מה אני רוצה מעצמי/? להגשים/! במה/? מה אני רוצה מהחברים שלי/? הם באמת חברים שלי/? של עמרי האמיתי/? אני רוצה בכלל חברים/? אני רוצה קשר/? אני רוצה לחיות/? ברור/! למה/? אלו השאלות שאני שואל את עצמי…" עמרי התגייס לצה"ל באוגוסט 1999 ושירת כלוחם בגדוד 'בזלת' של הנח"ל. את הטירונות סיים כמצטיין מחלקתי ואת האימון המתקדם כמצטיין פלוגתי. כבר בתחילת דרכו אותר על-ידי מפקדיו לתפקיד קשר מפקד המחלקה, זאת לאחר שהוכיח שלמות ומצוינות הביצוע בכל אשר עשה. בתעסוקה המבצעית בלבנון ובתקופת הנסיגה נטל עמרי חלק בצוות המארבים הפלוגתי שפעל באזור הביטחון, ובתקופה האחרונה, בעימות המתמשך בשטחים, אף פיקד על משימות מבצעיות. עמרי תואר על-ידי מפקדיו כ"חייל מצטיין מן המעלה הראשונה, אדם ולוחם בעל ערכים ואהבת הארץ. כוחו ובקיאותו הרבה בכל משימה בה נטל חלק הביאו להתבלטותו כמצטיין הפלוגה, ולפיקוד על משימות מבצעיות. עמרי היה שקט, כריזמטי, אדם בעל ערכים ברמה אישית גבוהה ביותר. מהבודדים אשר מתווים מסלולים ולא רק הולכים בהם." בצה"ל מאוד לחצו על עמרי לצאת למסלול פיקודי, אך הוא, לאחר התלבטויות רבות, בחר להוביל את הגרעין לפרק משימה חינוכית בקרית שמונה. כך הוא כותב לחבריו לגרעין: "ביודעי שאני משאיר אחרי קריירה צבאית, אני יוצא לפרק משימה עם שרוולים מופשלים ומותניים משונסים, ואני נכון להזיע, לסבול ולהתאמץ לא פחות מאשר לו הייתי נשאר בצבא. חשוב לי לעשות, כלומר שנעשה, דברים חשובים, ולא נוותר לעצמנו נוכח משימות חשובות אמיתיות וקשות. לא שנה של חופש ולא להתחמק או לברוח מהצבא, זו לא התנדבות בעיני, אלא חובה לאומית של כל אזרח." כותב ארתור, חברו לפלוגה: "התווכחתי איתו שהוא חייב לצאת לקורס מ"כים כי ראיתי בו חייל גדול שמתבזבז. ואז הוא הסביר לי מה הדילמה שלו, ואני לא אשכח זאת לעולם. הוא רצה לבחור בצורה הטובה ביותר בה הוא יוכל להשפיע ולעזור לצעירים ולחניכים. כמדריך בתנועה הוא יוכל להשפיע המון על חיי האנשים ולעזור להם בהרבה מעשים ודרכים. הבחירה שלו היתה על בסיס בלתי אנוכי. בשבילי אדם עם אידיאלים כאלה משקף את הטוב האולטימטיבי בעולם הזה." עמרי החל במגעים עם אישי ציבור, גורמים צבאיים ופעילים בתנועה, ובדרכו שיכנע וסחף לעבר המטרה. את משימתו זו לא זכה לסיים. באוקטובר 2000, במהלך פעילות מבצעית בשטחים, נבחר עמרי לייצג את הנח"ל באליפות צה"ל בכושר קרבי. בריצת 5,000 מטר באימון לתחרות, התמוטט עמרי ממכת חום ונפל. חמישה ימים נאבק על חייו. בשמחת תורה, ביום כ"ג בתשרי תשס"א (21.10.2000) נפטר עמרי והוא בן עשרים-ואחת. עמרי נטמן בבית-העלמין בקבוץ שניר. הותיר אחריו הורים, אח ואחות. רועי, חברו, כותב: "תמיד האמנתי שהחיים לא נמדדים באורך שלהם אלא באופן שבו חיים אותם. ואתה, שתמיד עשית בדיוק מה שרצית, מה שחשבת לנכון, שתמיד, כשעמדה מטרה מול עיניך, היית עושה הכל כדי להשיגה, ולרוב גם היית משיגה. חיית חיים מלאים ומספקים עד כמה שאפשר בעשרים-ואחת שנים. על זה אני שמח ועל זה אני אוהב אותך ומעריץ אותך כל כך." לזיכרו של עמרי הוציאה משפחתו לאור שני ספרים: "צופיות כדרך" – מדריך לצופיות שימושית – תחום שעמרי אהב ועסק בו כל שנות נעוריו, ו"עד הקצה – מכתבים ממנו, אליו ואחריו", אסופת מכתבים הכוללת התכתבויות של עמרי עם חבריו, בהן הביע מחשבות, הרהורים, דעות ולבטים. בנוסף מונצח עמרי באתר ההנצחה של חטיבת הנח"ל.
