קורמס, יגאל

יגאל, בן פרידל ובן ציון, נולד ביום ל' בתשרי תשי"ג (19.10.1952) בקיבוץ גבעת ברנר ולמד בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון של הקיבוץ. יגאל היה מסוגר מאוד בעצמו וקשה היה להתקרב אליו וליצור עמו קשרי ידידות, אבל תמיד היה חיוך נסוך על פניו. רק לאחר שאחיו שמואל נפל במלחמת ההתשה, נעשה פתוח יותר. הוא ראה חובה לעצמו למלא בשביל ההורים את החסר, ואז החלו נרקמים בינו ובין הוריו יחסים נפלאים. סיפרו עליו חבריו לקבוצה: "יגאל אהב מאוד לטייל. בטיולים היה, בעת ובעונה אחת, הרוח החיה שבין החבר'ה וגם מתבודד, החורג מהמסגרת ומחפש לו מקום משלו. הטיול היה תחום אשר בו באו לידי ביטוי הרבה מאהבותיו ותכונותיו. ביניהן גם העניין הרב בידיעת הארץ. הוא הכיר מקומות ואתרים, והיה מתעכב על מנת להסביר. בשיעורים היינו מתפוצצים מצחוק בגלל הבדיחות שלו, שהיה אומר פתאום בשקט מן הצד. היה ליגאל עולם פנימי משלו, שלא בנקל אפשר היה להגיע אליו. מהיכרות שטחית אפשר היה לחשוב, שאולי הוא "סנוב" המתגאה בשכלו הרב ואינו מוכן "לרדת" אל העם. אבל היו לו רגישות מיוחדת וחוש התבוננות. זה ניכר בצילומים שלו. ידענו שאין הסתגרותו נובעת מהרגשת עליונות, אלא מאופיו המיוחד. גם בקשר עם בנות, חיפש לא נשים אלא בני אדם – כאלה שאפשר לחלק אתן חיים וחוויות. יגאל נהנה מהרפתקאות – אהב להישאר מלוכלך, לחיות כמו בדואי. היה יוצא לטיול – ברכיבה או ברגל – ואת הטבע היה מביא לחדרו. הוא רצה לטייל לפטרה, כמו מאיר הר-ציון בשעתו. תמיד דיבר על כך. יגאל היה בחור שונה מכולם. היו לו דעות מגובשות בכל נושא, עליהן הגן בחריפות. שעות ארוכות היינו עורכים שיחות, ואי אפשר היה שלא להתפעל מצורת הניתוח השקולה והמבוגרת בה ניתח כל נושא". יגאל גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1971 והוצב לחיל הרגלים. לפני שהתגייס ביקש מהוריו שיחתמו לו על טופס, שהם מסכימים להצבתו ביחידה קרבית. ההורים, שכבר שכלו בן אחד, סירבו. יגאל הכריז מרד עד שזכה לחתימה. במסגרת שירותו עבר קורס מ"כ רובאי וקורס מ"כים חי"ר. לעתים לא היה חוזר לחופשות המיוחלות הביתה. כאשר נשאל פעם במה פשע שאינו מקבל חופשות, הסביר בפשטות שיש אצלו ביחידה בחור אחד עם בעיות בבית, ויגאל ויתר על חופשותיו למענו. הוא אהב מאוד את עבודתו ואת חייליו. כשיצא לחופשות היה דואג שמא מחליפו אינו עושה את מלאכתו כהלכה. הוא היה איש של עקרונות ולעתים התנגש עם מפקדיו בעניינים שהיו עקרוניים לגביו, והיה מוכן להיענש, ובלבד שלא לוותר על עקרונותיו. במלחמת יום-הכיפורים שירת בחזית הצפון ועבר ללא פגיעה את קרבות הבלימה הקשים ואת קרב ההבקעה. ביום י"ד בטבת תשל"ד (8.1.1974) הפגיזו הסורים את המוצב שיגאל ישב בו. סיפר חברו משה: "ראיתי את יגאל יושב על סלע שחור גדול ומשקיף על נופי הפרא, שהיו לו כאוויר לנשימה. הייתה הפגזה סורית. כששאלתי אותו לשלומו, ענה לי: "הישמעאלים עושים עלינו רוח". אחר-כך נפגע ונפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין של קיבוץ גבעת ברנר. השאיר אחריו הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז, משה דיין: "יגאל היה חייל מסור וחבר למופת. כל מי שהכירו – אהבו". המשפחה הוציאה לאור חוברת לזכרו ובה מדברי חברים על דמותו; כן יצאה לאור חוברת לזכרו מטעם קיבוץ גבעת ברנר