קודינסקי, נדב

בן הדסה וחנוך ו"ילד סנדביץ' " בין שתי אחיותיו. נולד בקריית גת ביום כ' באדר ב' תשמ"ד (24.3.1984). מילדותו התבלט תמיד בכל מסגרת בזכות שובבותו, שנינותו, יופיו וחיוכו. נדב למד בבית-הספר היסודי "נביאים" והמשיך לחטיבת-הביניים ולתיכון "שלאון" בעירו, שם סיים את לימודיו במגמה הריאלית. בגיל עשר החליט להאריך את שיערו. שיערו הגולש והארוך שיווה לו לא רק יופי, אלא שפע, קסם והילה מלכותית ואצילית. בגיל שבע-עשרה נאלץ להיפרד ממנו בקושי רב, כהכנה לצבא. נדב ניחן בכישרון מוזיקלי יוצא מהכלל. בגיל תשע החל לנגן בפסנתר ובגיל אחת-עשרה לערך ניגן גם בגיטרה. בכיתה י' היה חלק מלהקה שבה היה גיטריסט. נדב העריץ את להקת "נירוואנה" וידע להעריך מוזיקה איכותית. הוא אהב לנסוע להופעות של "משינה", אהוד בנאי, ברי סחרוף ועוד, גם אם הופיעו בקצה השני של הארץ. בשנת 2000 נדב כתב והלחין את השיר "שמים שחורים": "מאחורי ענן מסתתר כוכב קטן מסתכל על העולם הוא לא מבין איפה כולם. לצדו מלאך קטן מעשן עשן לבן הוא שומר על העולם ולא מבין לאן נעלם. פזמון: שמים שחורים פיה לבנה כוכבים צורחים את שמה עיניה דומעות, ענן שם צועק הוא לא מבין איך זה קורה. מתלחשים שם מעל הרים לאן נעלמו כל הקסמים הם לא שומעים הם רק בוהים". לנדב היה גם כישרון ציור בלתי רגיל. בתקופת לימודיו בתיכון, במקום לכתוב בשיעורים, נדב נהג לצייר את המורים ואת חבריו לכיתה. ב-7 באוגוסט 2002 התגייס נדב ליחידת "עוקץ", יחידת הכלבנים של צה"ל. הוא עבר טירונות לא קלה במתקן "אדם" ולאחר מכן אימון יחידה, ובינואר 2004 הוכשר כלוחם בצוות חנ"מ (חומר נפץ מרסק). חבריו מספרים, כי לאורך שירותו הצבאי, ברגעי משבר שהיו לחבר'ה או סתם בשעת שעמום, נדב ידע תמיד להצחיק את כולם, לקחת את הגיטרה שליוותה אותו תמיד, לשיר, לנגן ולספר בדיחות, וכך היה מעלה את המורל ומשכיח את הרע והקשה. לא בכדי כינו אותו "הרוח החיה" של הפלוגה. אהבתו של נדב לכלבים התגלתה עוד בילדותו, כשאימץ את מארק, כלבו הראשון, וכשהתאהב ממבט ראשון בלוסי, כלבת הבית שהפכה חלק מהמשפחה. בעת שירותו צוותו אליו שלושה כלבים: ארי, אקו ודיאבלו, שנפל עמו. עם כולם היה לו קשר אמיץ. הקשר והפעילות המבצעית עם הכלבים היו כה חשובים עבורו, עד שסירב לצאת לקורס מ"כים כדי שלא ייאלץ להיפרד מהם. בדיאבלו היה גאה במיוחד -"הפיקח בכלבים" כינה אותו, וטען כי הוא "חכם יותר מהרבה אנשים". נדב דאג לדיאבלו יותר מלעצמו, תכנן לקחת אותו אתו הביתה עם השחרור של שניהם ו"לארגן לו פנסיה ראויה ללוחם מצטיין". כשהיה חוזר לחופשות מהצבא ניסה נדב לנצל את מקסימום הזמן ולהספיק כמה שיותר – לצאת, לטייל, להתראות עם חבריו, לנגן, להלחין, ללכת להופעות, לשחק מדי פעם כדורסל ולהתאמן, ואף כי נדב כמעט ולא נח לרגע, כשנכנס – היה הבית מתמלא אור וחיים. לנדב היו תכניות רבות. הוא חלם לטוס לארצות-הברית, לטייל, להוציא לפועל פטנטים שהגה (כגון אסלה מחוממת, דרייב-אין ומכשיר לאיתור חפצים זעירים), לנהל עסק ולהתפתח. אך שאיפותיו לעולם לא יתגשמו. בערב חנוכה, כ"ד בכסלו תשס"ה (7.12.2004), נפל נדב בקרב בצפון רצועת עזה. היה זה בעת מבצע מורכב של סיירת "גולני", שנכנסה לאזור שכונת סג'עייה בעזה במטרה לחשוף מנהרה. מטען במשקל 200 קילוגרם שהוטמן כשני מטרים בתוך האדמה התפוצץ, ונדב נהרג. למרות המטען העצום בגודלו וההדף הרב שנגרם מהפיצוץ, נמצאו גופותיהם של נדב וכלבו האהוב דיאבלו כשהם שוכבים סמוכים זה לזה, כישנים. סגן מפקד יחידת "עוקץ", רב-סרן ליאור, שחזר את סיפור הקרב: "שישה בדצמבר 2004 – בוקר. עוד יום שגרתי מתחיל בפלוגה בניסנית. הלוחמים, חלקם בדיוק משכימים קום, חלקם ישנים לאחר עוד מבצע מהלילה הקודם וחלקם מתאמנים לחזור לכשירות לקראת המבצעים שבפתח, שבהם יהוו את חוד החנית ויובילו את הכוחות השונים, הם וכלביהם. צהריים – הדרישות לפעילויות השונות בלילה מתחילות להגיע. אחת הדרישות הנה למבצע רגיש שמטרתו: מציאת מנהרת תופת שיוצאת משכונת סג'עייה לאזור מעבר קרני. הכוח המבצע הנו פלס"ר 'גולני'. בפלוגה לא היה ספק שלמבצע כזה שולחים את הטובים ביותר. נדב ודיאבלו, לוחמים ותיקים וצוות מנצח, אשר צברו ניסיון מבצעי רב ואף זכו בשבחים רבים בעקבות פעולה מוצלחת שבה מצאו אמל"ח מספר שבועות קודם לכן, סומנו כמתאימים ביותר לביצוע משימה זו. נדב, כהרגלו, קיבל את המשימה בחיוך ורץ לארגן את ציודו לקראת המבצע. בשעות הצהריים, חבר נדב לכוח מהפלס"ר ויחד התכוננו למבצע. לקראת חצות יצא הכוח, שבראשו צעד נדב, ממעבר קרני, הסמוך לקיבוץ נחל עוז, לעבר שכונת סג'עייה. היעד: 'משולש הלולים' ומספר מבנים סמוכים אשר אותרו מראש כחשודים, והסיכוי שמתוכם נחפרת המנהרה – גבוה. התנועה הייתה מהירה ושקטה ותוך דקות הגיע הכוח לנקודה החשודה. ברגעים אלה, כמתוכנן, כפי שנדב ודיאבלו יודעים לעשות טוב יותר מכולם, נשלח דיאבלו למבנה הראשון, כשהמטרה היא לזהות אם יש מטעני חבלה בתוכו. המבנה נסרק על ידי דיאבלו ונמצא נקי. לכולם היה ברור שהמשימה לא הושלמה; סמוך למבנה ניצב לול מגודר ונעול, דבר שעורר את חשדו המידי של הכוח. שוב נשלח דיאבלו לסריקה ראשונית על מנת לנטרל איום של מטענים ולשמור על ביטחון הכוח. דיאבלו נכנס ללול, שהיה מחולק למספר חדרים על ידי מחיצות שקופות, סרק ולא מצא דבר. מפקד הכוח החליט להיכנס ללול ולסרוק אותו שוב כדי לוודא שמעבר למטענים גם אין מחבלים. בשלב מסוים נתקל הכוח במחיצה שחורה. הכוח עצר במקום והמתין שנדב ודיאבלו יתמקמו, ויבצעו סריקה בנקודה החשודה שאותרה. נדב ליטף את דיאבלו והכין אותו לשליחה נוספת. דיאבלו היה מוכן, הכוח ציפה, אך פיצוץ עז החריד את הדממה. לכולם היה ברור שמטען רב-עוצמה הופעל על הכוח ושיש נפגעים. בדיעבד הסתבר שלפחות שני מטענים החפורים בעומק של מטר וחצי באדמה חיכו לכוח, דבר אשר מנע את גילוים על ידי הכלב. המטענים הופעלו מרחוק על הכוח. המטרה הראשונה הייתה להבין מי נפגע ולחלצו. נדב ודיאבלו, אשר עמדו בראש הכוח וספגו את מרב ההדף – נפלו. נפלו כגיבורים זה לצד זה. כתוצאה מהפיצוץ נפצעו שני לוחמים נוספים מהסיירת. בהמשך נערך קרב עם המחבלים אשר טמנו מארב לכוח. בקרב זה נפצעו שני לוחמים נוספים והמחבלים חוסלו. מכאן ואילך הכול המשיך כחלום רע, המוות נהיה מוחשי, ההבנה שנדב, הלב הפועם של הפלוגה, המרכז… איננו. הלוויה, השבעה, המציאות הלא-נתפסת הזאת פשוט המשיכה. רצינו שתיעצר ונבין שטעינו, אך הנוקשות השתלטה על ההיגיון שרצה לא להאמין, והבנו – הבנו שהצחוק לעד יהיה קצת פחות מצחיק בלעדיך. הבנתי אני באותו לילה נוראי, עד כמה אכזרית המציאות. וממך נדב, מה כוחו של חיוך, הרי כזה אתה: 'החייל עם החיוך הנצחי'. יהא זכרך ברוך". סמל-ראשון נדב הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בקריית גת. הוא הותיר אחריו הורים ושתי אחיות – רוית והילה. דברים שכתבה אמו של נדב בעקבות תכנית ההתנתקות: "נדב, / מאז שהלכת הכול התהפך כאן. / כבר לא מחפשים מנהרות, / לא נכנסים ללולי תרנגולות, / בתים כבר לא מפוצצים, / גם לא מחפשים מבוקשים. / את 'ציר פילדלפי' אנחנו כבר לא צריכים / וזה לא נורא אם נכנסים מסתננים וכלי נשק מעבירים. // כאן מסלקים יהודים מביתם, / נוטשים יישובים ועוקרים עצים, / הורסים בתי תושבים ומעבירים קברי יקירים. // כל זאת לקולות שמחה וצהלה של בוזזים / שאת בתי הקודש שלנו שורפים. / מראות זוועה, ילדי, שנחסכו ממך! // רציתי גם לספר לך על נאומו של ראש הממשלה, / נאום היסטורי בעברית צחה. / מרום מעמדו לעיני כל העולם אמר / שההתנתקות הייתה לו קשה ועליה שילם מחיר / איש יקר – לרגע שכח שאת המחיר האישי הכבד ביותר אנחנו שילמנו. / אנו, המשפחות השכולות שאיבדנו את היקר לנו מכול. / הוא הוסיף והתפאר בעברו הצבאי כלוחם / ובאותה נשימה אף הודה, שתפיסת עולמו הייתה שגויה / וששלושים ושמונה שנות כיבוש היו טעות איומה. // כמה חבל, בני היקר / שעבורנו זה קצת יותר מדי מאוחר. // ובשבילך אבקש שבכל שנה בערב חג האורים / כשכל בית ישראל נר ראשון של חנוכה מדליקים / וסיפורי גבורה מספרים, / יזכירו גם את שמך, נדב, על שנשלחת לקרב. / סמכת והאמנת למפקדיך שזוהי הדרך היחידה להגן על המדינה. // בלי חשש יצאת למשימה יחד עם כלבך הנאמן דיאבלו. / יחדיו נפלתם בקרב – בצפון רצועת עזה. / שמך, נדב, נחרט כגיבור ישראל שנפל על קידוש השם. / מי ייתן וההתנתקות אכן תביא את הגאולה / והשלום ישכון בארצנו היחידה, / ואתה תישאר לעד, בננו היחיד / נדב". האחות הילה כתבה: "נדב… אחי הגדול והאהוב מכול… אינני מצליחה ורוצה להבין שהנורא מכול קרה, שאתה אינך! איך אפשר להמשיך לחיות בלעדיך? אתה בשבילי הכול! מי יכנה אותי בשמות ואני אחזיר לו? עם מי אצחק? את מי אנסה להרשים כדי שיתגאה בי? למי אני אספר הכול, אפילו את הדבר הכי קטן מבלי להתבייש? עם מי אני אתייעץ ואקשיב לעצותיו בלי אף היסוס קל? את מי אנסה לחקות? מי ישמור עליי? לך, אהובי, אין תחליף! אתה היחיד שהערצתי, אהבתי והתגאיתי! פשוט היית המלך שלי, כמו שהיית המלך של כולם! בזכותך אני מי שאני… הרי גדלתי ביחד אתך ותמיד ניסיתי ורציתי להיות כמוך! אז איך אפשר להבין שאתה אינך? כיצד ניתן להבין שהחיים האלה כל כך לא פיירים, שפתאום, ביום אחד, לוקחים לך את הדבר הכי אהוב ויקר לך… ואתה צריך להמשיך לחיות?! נדבי שלי, אני כל כך מתגעגעת אליך, לכל דבר שבך, והייתי מוכנה לתת הכול על מנת שתחזור אליי. הכול. עכשיו החיים שלי ממשיכים והם כבר לא ורודים ושמחים כמו שהיו כשהיית. הם השתנו לגמרי! אבל בזכות הדרך שלימדת אותי לחיות את החיים אני ממשיכה בכל הכוח! ואתה תמיד תמיד אתי, בכל צעד שאני רק עושה או אעשה לנצח! אוהבת, מתגעגעת ומסרבת להאמין". במלאות שנה לנפילתו, כתבה האחות רוית: "עברה כבר שנה, אבל בשעון שלי הזמן נעצר בשבעה בדצמבר, שתיים בלילה ועשר דקות. / עברה כבר שנה, אך יום אחר יום מחדדים את הסיוט ומסרבים להרפות. / עברה כבר שנה, אבל השקט הזה, כמו רעל, מכלה לאטו את שארית הכוחות. // עברה כבר שנה, אבל אי אפשר לתאר / כמה קשה לראות חיילים חוזרים הביתה בסופי השבוע / ואיך כבר שנה שאין לנו יום ואין לילה, רק געגוע. / איך אפשר להבין שאת הילד שהיה מלא כל כך באהבה – גזלה האדמה. / איך בשנייה אחת, בלי אזהרה – המשפחה שלי, המציאות שלי, נגמרה. / ואיזה עתיד מפואר חיכה לילד הזה שיבוא / אבל זה שנה, שהוא כבר אינו. // עברה כבר שנה, אבל אי אפשר לתאר / כמה יכבד עליי עכשיו שוב להתרגש משמחה או מהגשם הראשון / כשהמחנק האיום הזה בגרון מבהיר שמה שנשאר, הוא רק זיכרון. / כמה הלב נחמץ כשכל החברים כבר משתחררים ומתחילים את 'החיים האמיתיים' / בעוד שלילד הזה היו שפע תכניות אך לא ניתנה לו הזדמנות להגשים. / כמה קשה לראות אותם מתכננים את הטיול לאמריקה או למזרח / ואיך אני מתמלאת בקנאה בכל מי שאומר את המלה 'אח'. // עברה כבר שנה, אבל אי אפשר לתאר / כמה נוראה היא המשימה / לערוך את השולחן לארבעה. / ולמרות שאני יודעת שהוא חייל גיבור, / כל כך מפחיד שהוא לבד בחוץ, בלילות הקור / ואיך אתאר כמה שאימא הייתה חרדה לילד שלא יירטב / אבל בחורף הזה אבן ועפר מכסים לו את הלב. // עברה כבר שנה, אבל אי אפשר לתאר / איך בכל ילד, בכל ילדה, בכל שיר, בכל תמונה, אני רואה את פניו / וחבל שבלתי אפשרי באמת לתאר במילים את נדב / ועד כמה שומם ומכאיב היקום הענק הזה עכשיו, בלעדיו. // עברה כבר שנה, אך לעולם לא אבין / איפה היה הצדק ואיפה הרחמים / ואיך זה, אלוהים, / שהילד שכל-כולו חיים / מת. כבר שנה".