קאשי, משה

בנם בכורם של בנימין ורבקה. נולד ביום כ"ב בסיון תש"ז (10.7.1947) בעיר כבול, בירת אפגניסטן. הוא סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי בעיר הולדתו ולמד שם גם שנתיים בבית-ספר תיכון. בשעות אחרי הצהריים למד בבית-מדרש וידע טעמה של תורה. כשהתבגר מעט, החליט לעלות לישראל. לא קל היה לקבל אישור לעליה ורק לאחר מאמצים מרובים קיבל את האישור המיוחל ועלה לישראל בשנת 1966, יחד עם שלושת אחיו הצעירים ממנו. משה דאג לסידור שניים מאחיו הצעירים במוסדות חינוך שונים ומיום עלייתם לארץ לא חסכו משה ואחיו הצעירים כל מאמץ כדי להחיש את עליית ההורים. בשנת 1966 עלו ההורים ארצה ומשה דאג לכל מחסורם. בפברואר 1968 הוא גויס לצה"ל והוצב ביחידת הנדסה קרבית. משה היה גאה על היותו אחד מחיילי צבא-הגנה לישראל, ועל שנפל בחלקו להיות בין מבצרי קו-התעלה, לאחר מלחמת ששת הימים. בחופשותיו הקצרות הייתה כל דאגתו נתונה לכלכלת המשפחה. הוא עשה זאת בשקט ובצניעות כי חש שבכך הוא ממלא את חובתו. מפקדיו וחבריו ביחידה הוקירוהו וחיבבוהו מאוד, כי אדם נוח לבריות היה ומוכן לעזור לזולת. ביום א' באב תשכ"ט (16.7.1969), נפצע בקרב בהיותו על משמרתו בקו התעלה. הוא נפגע בראשו ובדרך לבית-החולים מת מפצעיו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול. מפקד יחידתו כתב במכתב התנחומים להוריו, בין שאר הדברים, כי בנם נמנה עם הטובים שבחיילי הגדוד. הוא היה מקובל על מפקדיו ואהוב על חבריו. "בכל תקופת השירות, היה ידוע במסירותו לבית הוריו ודאג רבות לנעשה בו. הוא שטח בפני את בעיותיו המשפחתיות. תמיד הייתי מוכן לסייע בידו עד כמה שניתן, משום שהיה חייל טוב, ממושמע ומסור".