צלנר, צבי

בן חנוך ומרים. נולד ביום י"א באלול תרפ"א (14.9.1921) בברסלאו אשר בגרמניה. בשנת 1938 הגיע לארץ והוא אז כבן י"ז והתגורר עם הוריו בפרדס חנה. בפרוץ מלחמת-העולם השניה התגייס לצבא הבריטי ושירת ביחידת-קומנד בקרבות בצפון אפריקה ולאחר מכן באיטליהו; יהודי יחיד היה ביחידה זו של מחרפי-נפשם. בפברואר 1948, בראשיתה של מלחמת-הקוממיות, התגייס לצה"ל לגדוד בית חורון של חטיבת עציון. הוא השתתף כמפקד פלוגה בקרבות הרדאר (שם נפצע), במבצע קדם, בקרבות שער מנדלבאום וכמפקד כח בקרב ארמון-הנציב; בקרב זה נפצע כמפקד-פלוגה. אחרי מלחמת-הקוממיות היה לסגן-מפקדם של הצנחנים בישראל. במשך שנות שירותו בצה"ל תרם רבות באישיותו ובתכונות שהוא גילה. בין המאורעות השונים של דרכו הצבאית מאז 1948 היו כמה מאורעות חשובים והחשוב מכולם היה הקמת הפנימיה הצבאית ליד בית-הספר הריאלי בחיפה, שהוא היה מפקדה הראשון. בתפקידו זה חתר לעיצוב דמות חדשה של קצין בישראל. הוא דאג לבל יקופחו ערכי ההשכלה והלימודים העיוניים על חשבונם של המשמעת החמורה והתורה הצבאית. הוא חיפש ואף מצא את האיזון הנכון בין השניים ואמנם חניכיו חשו וראו בו מפקד מחונן, מחנך רב-השראה ומורה-דרך. בפנימיה זו הטביע דפוסים אשר בהם ועל-פיהם היא מתנהלת עד היום הזה. מעשיו דיברו בעדו ובשבחו, אף כי הוא הצניע לכת בכל דרכיו. תמיד נהג באורך-רוח ובגישה אנושית לכל אדם ומתוך הגיון בריא לכל נושא וכך ידע לרכוש את לב שותפיו-לעבודה – מפקדיו ופקודיו כאחד. מתוך נאמנות למטרה, בדבקות למשימה והעדפת העיקר על-פני הטפל – תכונות שציינו את כל דרך-חייו-ועבודתו – עשה את דרכו כחייל, כמחנך, כמפקד – וגם בתורת בעל ואב. הוא הגיע לדרגת סגן-אלוף במטה הכללי של צה"ל וחייו היו קודש לבטחונה של ישראל. בשנות-חייו האחרונות נעשה שותף למשימה חדשה רצופת-אתגר: שיתוף-פעולה בין מדינת ישראל וצבאה לבין מדינות צעירות ומתפתחות; הושטת יד נאמנה למדינות ידידותיות המבקשות את עצתנו והדרכתנו בתחומים של חינוך-הנוער ובענייני-בטחון. הוא קיבל תפקיד חדש זה, במשרד-הבטחון ונעשה לאחראי לסיוע הצבאי לארצות המתפתחות הללו. כדרכו במשך כל שנות שירותו הצבאי משך גם בעול התפקיד הזה מתוך סובלנות יתירה. בשנתיים האחרונות לחייו גברה והלכה מחלתו, אשר קיננה בגופו, אלא שהוא המשיך בעבודתו ברוח האופיינית השקטה שלו, בהשרותו סביבותיו אוירה חברית, רוגעת ומרגיעה – וזו הקלה את העבודה על הסובבים אותו ועשתה את הישיבה במחיצתו נוחה ומסייעת למילוי-התפקיד. צבי ניחן ברוח נאורה ומקסימה וגם בהיאבקו עם מכאוביו הגופניים היו בו תעצומות-נפש כדי להתגבר עליהם – ורוחו לא דוכאה. עקשן היה, אבל לא לשמה של עקשנות אלא לצורך דבקות בביצוע-המשימה; קפדן היה, אבל לא לשם קשיחות, אלא לצורך יעילותה של העבודה; על פני כל, עניו היה ולא נהג בגנדרנות – ומכאן שאורח-חייו היה למופת לכל. כאמור, בדומיה נשא את כאביו מתוך רצון לפעול ועבודתו היתה בעיניו לא מקור-פרנסה ועבודת-שגרה, כי אם שליחות יקרה וגדולה. אך עוד הוא שקוע בעבודה בא עליו יומו האחרון, יום ח' בטבת תשכ"ז (20.12.1966), אשר בו נפטר במחלתו בבית-החולים והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול. הניח אשה ושני בנים.