ציננר, יוחנן (הנס)

בן מליטה וקרל, נולד ביום י"ט באב תר"ץ (3.8.1920) בווינה, בירת אוסטריה ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1940. בארץ עבד כסורג בבית-החרושת לסריגה "הנקו". אחרי מלחמת-העולם השנייה החליטו הוריו לחזור לווינה וניסו להשפיע עליו שיחזור עימם, אך הוא ביכר להיפרד מהוריו ובלבד שיישאר בארץ. בפברואר 1948 התנדב לצבא אף-על-פי שלא היה חייב גיוס על-פי צו המוסדות. הוא נשמע לקול מצפונו ושירת בחטיבת "גבעתי". לחם כרגם והשתתף בפעולות רבות של החטיבה. היה המבוגר בפלוגתו. את תפקידו כחייל מילא מתוך שקט ואחריות. הוא נטה להומור, אך לדברים רציניים התייחס בכובד-ראש. היה איש מחשבה ותכונתו זו מצאה את ביטויה בכל מעשה שעשה, גדול כקטן. הוא התאמץ לרכוש לעצמו את השפה העברית, ותמיד, גם בפעולות-קרב, נשא עימו בתרמילו מלון עברי. לקראת חידוש הקרבות הקרבות בתום ההפוגה הראשונה תוכנן מבצע "אנ-פאר" במגמה לפרוץ את הדרך לנגב. אולם המצרים הפרו את ההפוגה והקדימו ותקפו בליל 7-8 ביולי 1948, תפסו מספר משלטים, ושיבשו תוכנית זו. במסגרת המבצע תקפו כוחותינו בלילה שלאחר-מכן 8-9 ביולי, וכוחות "גבעתי" כבשו את משלט עיבדיס, צפונית-מזרחית לנגבה. בימים הבאים ערכו המצרים התקפות כבדות חוזרות ונשנות על המשלט בסיוע שריון, ארטילריה ומטוסים. לוחמי "גבעתי", בהגנה עיקשת, הדפו את ההתקפות. בעת הדיפת אחת ההתקפות נפצע יוחנן בכתפו ואך הביאוהו לתחנת איסוף הפצועים – נפצע שנית בראשו. יוחנן מת תוך ייסורים קשים ביום ד' בתמוז תש"ח (11.7.1948). הובא למנוחת- עולמים בבית-הקברות הצבאי בפתח תקווה