ציטרון, אהרן-דוד (“ארלה”)

בן אריה וטובה. נולד ביום י"ז בסיון תש"ט (14.6.1949) בליגניץ שבפולין, להוריו מניצולי השואה, שעברו את כל תלאות הגיהינום הנאצי. בשנת 1950 עלתה משפחתו לארץ בחוסר כל וללא מודע וקרוב. כשהשתקעו בארץ היו מאושרים ושמחים בחלקם, על אף שטולטלו ממקום למקום ולמרות הצפיפות בדירתם. ארלה למד בבית-הספר היסודי "מוריה" ובבית-הספר התיכון "בר-אילן" בנתניה. בבית-ספר זה נפתחה פעילותו החברתית וחברותו בתנועת "בני עקיבא". פגישתו עם חברי הסניף פתחה בפניו עולם חדש והקדיש מרץ רב לפעולה בסניף. תמיד היה שם ועסק בארגון פעולות ומופעים שונים. מלבד חברותו ב"בני עקיבא" ופעילותו בתנועה, הקדיש מזמנו לספורט (כגון טניס שולחן) ולעתים קרובות השתתף בתחרויות. כן התעניין באלקטרוניקה והיה חבר בחוג לאלקטרוניקה. בימי מלחמת ששת הימים ארגן בהתנדבות את כל עבודת הדואר בסניף נתניה וב"מגן דוד אדום". על פעילות ציבורית זו ועזרתו לזולת הוענקו לו תעודות תודה והוקרה. ארלה_גויס לצה"ל בסוף יולי 1967 והצטרף לנח"ל. השירות בצבא היה בשבילו בעל חשיבות עליונה. הוא שמח עליו ועשה אותו בלב שלם. יחד עם חבריו עשה אהרן-דוד בהיאחזות ובקיבוץ וכעבור זמן מה הלך לנח"ל המוצנח. דבר לא הרתיע אותו והוא היה בין המתנדבים הראשונים. בביתו היה מסוגר בתוך עצמו ולא הרבה לדבר, אולם בחברת ידידיו היה הוא הרוח החיה. עליזותו דבקה בכל, צחוקו היה לבבי ולא היה קץ לרוחו הטובה שהלהיבה את חבריו. מכתביו מן הצבא אל ביתו היו קצרים ומעודדים: "אצלי הכל בסדר. אל תדאגו". גם כאשר שירת באזור התעלה הסתיר את הדבר מהוריו כדי שלא להדאיגם, כי היה בן אוהב ומסור למשפחתו. כשהיה בא לחופשה הביתה היה רץ תמיד לבקר אצל כל בני המשפחה ורק אחרי כן היה חוזר לביתו. הוא דאג תמיד לכל דבר: לתפילה בזמנה, לסוכה בחג-הסוכות, לשופר ב"ימים הנוראים", ואפילו כשהיה במוצב, רצה שהכל יתנהל כראוי. היה אהוב על כל ידידיו, היה צנוע וישר ומעולם לא התרברב. הוא נהג בנימוס ובדרך ארץ. תמיד היה מקדים שלום לרעהו ומחלק משלו לאחרים, בשקט ובנועם. ביום כ"ד במרחשון תש"ל (5.11.1969), נפל בהפגזה של המצרים באזור תעלת סואץ והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנתניה. במלאות שנה לנפילתו הוציאו לאור המשפחה וחבריו לגרעין ספר לזכרו.