יוסף, בן טובה ומשה, מניצולי השואה, נולד ביום י"ד באדר תשי"ד (17.2.1954) בטירת יהודה. הוא למד בבית-הספר היסודי הממלכתי-דתי "נר עציון" בפתח תקוה, והמשיך בלימודים על-יסודיים בבית-הספר התיכון-מקצועי "תורה ומלאכה" בפתח תקוה, במגמה של מסגרות מיכנית. בן זקונים היה יוסי להוריו, שידעו את מוראות השואה ובאו ארצה כדי לשכוח את הכאב ולפתוח דף חדש בחייהם. מילדותו התעניין יוסף בכל דבר שראה, ונהג להציג שאלות להוריו, לאחיו המבוגר צבי, לגננת בגן הילדים ואחר-כך למוריו בבית-הספר. הוא הצטיין כתלמיד חרוץ וירא שמיים. כתום שמונה שנות לימוד, עשה שנה אחת בכפר חב"ד כדי להגשים הלכה למעשה את עיקרי הדת. מאחר שביקש לרכוש מקצוע, שיאפשר לו לעזור בפרנסת המשפחה, בחר להשלים את לימודיו במגמה של מסגרות מכנית. הוא היה חובב ספורט ומכל ענפי הספורט אהב במיוחד את משחק הכדורעף, והשתתף במשחקי קבוצת הכדורעף של "אליצור" פתח תקוה, וגם חזה במשחקי הליגה. הוא אהב לטייל בארץ והכיר היטב פינות רבות בה. תמיד חקר ודרש בשמותיהם של צמחים ופרחי-בר, ושקד על לימוד ההיסטוריה של עם ישראל. הוא היה נער חברותי ואהוב על כל חבריו. חברו אלי אמר כי קשה לו להאמין שיוסי, ידידו הטוב, נלקח לבלי שוב: "אנו מחכים שתבוא, שתחזור, וכהרגלך, תקדמנו בברכת 'אהלן!' לבבית, שתשאל – 'מה עושים במוצאי-שבת?'". אחד מחבריו סיפר על כינוי החיבה שניתן ליוסי – "פלסטה", והסביר: "פלסטה אינו סתם כינוי. זוהי אישיות. פלסטה הוא בחור שכולם חיבבו, בחור שחיבב את כולם. פלסטה הוא בחור עליז ושמח, שנהג לחייך גם בשעות קשות". חברו אליעזר סיפר על פעלתנותו של יוסי וחברתו ברכה ציינה את צניעותו הרבה של ידיד נעוריה. "לעולם לא נשכח אותו, את חיוכו הרחב, את עיניו הרכות, העדנה והצחוק, מבטו העליז והשוקק", אמרה חברתו חיה, בשם כל חבריו של יוסי. הוא היה עלם גבה-קומה וצנום, בן מסור להוריו ואח אוהב לצבי הנערץ עליו. יוסף גויס לצה"ל בראשית מאי 1972, והוצב לחיל הרגלים. לאחר הטירונות התנדב לשרת בסיירת "גולני", השתלם בקורס קשרים גדודיים ושירת כקשר ביחידה קרבית. על דרכו בצה"ל סיפר אחד מחבריו ליחידה: "יוסי מילא תפקיד של קשר, תפקיד שהיה קשה מבחינה גופנית, מכובד וחשוב מכל הבחינות. אני זוכר כיצד היה עליו לעבור עשרים-וחמישה קילומטרים כשהוא נושא על כתפיו מכשיר קשר שמשקלו שנים-עשר קילוגרם. יוסי עזר לאלה שהתקשו בדרך, הוא עודד את רוחם". בתקופת שירותו בצבא הקפיד לשלוח מכתבים להוריו, שכן ידע מה רבה דאגתם לו. הוא אימץ את ידיהם והבטיח לבוא ולבקר, ומשהיה בא הביתה לחופשה קצרה, ביקש לשמוע על כל אשר התרחש בבית בהעדרו. על עצמו לא סיפר הרבה ולא התרברב בהישגיו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים מיהר יוסי ליחידתו. אמו ביקשה לעכב בעדו, אך הוא לא נענה לה ויצא לדרכו. צו-הקריאה הגיע לאחר צאתו מן הבית. במכתב מן החזית כתב להוריו: "תסלחו לי שביום הכיפורים הלכתי… לא ידעתי שזה עד כדי כך… דרך אגב, לא צריך לפחד, אנחנו כבר בפנים והכל בסדר". יוסי לחם כקשר בחזית רמת הגולן, והיה בין הלוחמים שהשתתפו בקרב על כיבוש מוצב החרמון. ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973) נפגע יוסי ונהרג בקרב עקוב מדם על החרמון. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בפתח תקוה. השאיר אחריו הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים להורים השכולים כתב מפקד היחידה: "הקרב על החרמון היה אולי הקשה ביותר במלחמה זו. בנכם, שנפל בקרב זה, נלחם יחד עם חבריו כפי שנלחם רק מי שיודע למען מה הוא נלחם, באומץ ובגבורה, במסירות ובהקרבה". הוריו של יוסף הקימו קופת גמילות-חסדים בשם "חסד יוסף", לזכרו של בנם יוסף ז"ל; כן הוקם בית-כנסת לצעירים, בשם "במעלות קדושים", לזכר חללי שכונת מגוריו של יוסף, והוא משמש לתפילה וללימוד לצעירי השכונה, בשבתות ובמועדים; חבריו רשמו דברים על דמותו בחוברת זיכרון שהוקדשה לזכרו
