בתם הבכורה של יוספה ומרק, אחות לנעמי, רומי, אורי ויעל. נולדה ביום כ"ג באב תשמ"ו (28.8.1986) בחיפה. אחד משמות החיבה של טארה היה טארה צ'אן, כשמו של גיבור סדרת טלוויזיה מצוירת יפנית. הקשר ליפן לא היה מקרי; מגיל חצי שנה ועד שהייתה בת שנתיים שהתה טארה עם הוריה ביפן, וזכתה לפופולריות רבה בזכות שמה. בעת שהותה ביפן למדה את השפה, והקפידה על כללי הנימוס ועל גינונים טקסיים כגון קידה. בבגרותה, דיברה הרבה על רצונה לחזור ליפן להמשך לימודי קולנוע. בחורף 1991, כשהייתה טארה בת שש, הצטרף למשפחה החתול "סקאד" שקיבל את שמו על שם מלחמת המפרץ שפרצה באותה עת. "סקאד" היה חתול פרסי-אנגורה, לבן כולו, וטארה הייתה קשורה אליו בעבותות, גידלה וטיפחה אותו באהבה גדולה עד שסיים את חייו עשר שנים מאוחר יותר. בהיותה הבת הבכורה, הייתה טארה אחראית מאוד ועצמאית. היא אהבה מאוד את אחיותיה, דאגה להן, גוננה עליהן, ייעצה ותמכה והייתה בעבורן האחות הגדולה. לנעמי היוותה טארה אחות בוגרת, היא לקחה חלק פעיל בגידולה – במשחקים, בטיולים, במתנות ובשאר פינוקים שהרעיפה עליה. יחס מיוחד העניקה לרומי שנולדה פגה במשקל 940 גרם, עוד כששהתה בפגייה שמרה עליה טארה. טארה החלה את לימודיה בתל אביב ב"בית הספר לטבע, סביבה וחברה", שם למדה בכיתות א'-ט'. כבר בשנים אלה נחשף כישרון הצילום שלה, עת השתתפה בקורס צילום. תיק העבודות של טארה העיד על הפוטנציאל הגדול הטמון בה, ולאחר שעברה ריאיון אישי התקבלה לבית הספר התיכון "תלמה ילין" שבגבעתיים, שם סיימה את לימודיה במגמת קולנוע. הוריה של טארה התגרשו כשהייתה בת שבע. כשהייתה טארה בת 18 עברה אמה להתגורר במדרשת בן גוריון. טארה התחברה לטבע ולשקט של המדבר ואהבה לטייל עם אמה בסביבה. כנכדה הבכורה היו יחסיה עם סבתה מצד אמה קרובים מאוד ופתוחים, והשתיים נהגו לטייל בצוותא ברחבי הארץ. טארה אף הספיקה לטייל לא מעט בעולם עם אביה ועם אמה, וביקרה, בין היתר, בספרד, באיטליה, בצרפת ובצ'כיה. לפני גיוסה יצאה טארה עם תמר, חברתה הטובה מילדות, לטיול בן חודשיים באוסטרליה, וחזרה רוויית חוויות ומאושרת. מלאת חיים, תזזיתית, פעלתנית ונמרצת, ימיה ולילותיה של טארה היו גדושים בעשייה חברתית, ספורטיבית ואמנותית. את אהבת הריקוד גילתה טארה בגיל רך בחוג לבלט, ובהמשך למדה גם בלט מודרני ופלמנקו. טארה לא הפסיקה לרקוד והופיעה גם על הבמות בטכסים. גם את הים אהבה מאוד; בהיותה בכיתה ה' הצטרפה ל"צופי ים", והתמידה בפעילותה שם במשך שנים. בבגרותה עברה באילת קורס צלילה. ב"תלמה ילין" בלטה טארה כתלמידה אינטליגנטית ומוכשרת, הן במקצועות העיוניים והן במגמת הקולנוע. טארה למדה את יסודות הפקת הסרט והייתה מעורבת בפרויקטים רבים, בכל מגוון התפקידים: הפקה, בימוי, צילום, תאורה, סאונד ועריכה. היא גילתה יכולת הנהגה וניהול של צוותי עבודה, הייתה המנוע המרכזי בהפקות רבות, ובכיתה י"א ביימה את אחד הסרטים השאפתניים והמורכבים שנעשו בשכבה – הגם שלא הייתה שלמה עם התוצאה. בכיתה י"ב, כתבה טארה תסריט על נערה המחפשת אהבה, והפכה אותו לסרט רגיש ושובה לב בשם "נקי מרגש". מספר יורם שפירא, ראש מגמת הקולנוע: "בסרט זה חשה טארה כי הצליחה להגשים את חזונה הקולנועי, ואחרי ההצלחה המוגבלת בי"א, הייתה תחושה של סגירת מעגל והתבגרות מקצועית." נוסף על הסרט שביימה, צילמה טארה את הסרט "הילד שצעק זאב". כשנתבקשו תלמידי המגמה לאתר נותני חסות לסרטיהם, רתמה טארה את ההורים לשמש שחקנים ולסייע בהסעות. בסיום הלימודים קיבלה טארה על עצמה את הפקת ערב הקרנת סרטי הגמר בסינמטק: היא דאגה לפריסת שטיח אדום בכניסה, לכבודה ולכבוד חבריה, ואף הדביקה על הרצפה תמונות של חברי השכבה, שדרת כוכבים של ממש. בלובי ארגנה תערוכה של אביזרים מהסרטים ותיקי הפקה, וכן הפיקה פוסטר לכל אחד מעשרת הסרטים שיצרו חבריה, פוסטרים שתלויים עד היום בחדר הקולנוע שבבית הספר. מעורה ומעודכנת במתרחש בעולם הקולנוע בכלל והאמנות בפרט, הרבתה טארה לבקר בסינמטק ובתערוכות אמנות. "לא ברור לי," אומר יורם, "אם בזכותי או לא, היו טארה וחבורתה 'עכברי סינמטק' של ממש, פריקים אמיתיים של קולנוע." שמחת החיים של טארה, אופייה הייחודי והאור שהקרינה "מגנטו" אליה אנשים. בכל אחד ממעגלי חייה אספה טארה חברות חדשות, ושימשה החוליה המקשרת בין כולן. "שְמָרָה" כינו אותה חברותיה, ולא משו ממנה. טארה, כך מעידים כל חבריה, הייתה חברה נהדרת שאהבתה ומסירותה היו טוטליות, ללא גבולות וללא תנאים. טארה ידעה לתת תשומת לב לפרטים הקטנים, להפתיע בימי הולדת ובאירועים במתנות יצירתיות ומרגשות, להכין לחברות שנוסעות לחו"ל "ערכת נסיעה" עם מכתבים, מחברות והפעלות היתוליות, ליצור כריכים מושקעים לעובדים במקום העבודה של אמה, ועוד ועוד… מוחה הקודח לא חדל להפיק רעיונות, יוזמות וגם פטנטים. טארה אהבה למחזר חומרים וכך הפכה חולצת תחרה עתיקה של אמה לארנק. המצאה אחרת של טארה הייתה ה"כיפהקום" – כיפה הנדבקת לקרחת באמצעות ואקום… טארה ידעה ליהנות מההנאות הקטנות של החיים – מאוכל גורמה, ובמיוחד יפני, מבגדים יפים ואופנתיים, מנהיגה במכונית ה"טווינגו" הסגולה שלה, מבילויים "בסטייל" – ברים, בתי קפה ומועדונים נחשבים, מריקודים במסיבות עד אור הבוקר, וגם סתם כך מבילוי עם חברות. חבריה למגמה ראו בה דמות כריזמתית, סקרנית, נועזת ומרגשת שאינה פוחדת מדבר, והעריצו את ביטחונה העצמי. עקשנית ודעתנית, טארה לעולם דבקה בעקרונותיה ובעמדותיה, אמרה תמיד את שעל ליבה ולא חששה ללכת נגד הזרם. פוליטית ומצפונית השתייכה טארה למחנה השלום, ואף השתתפה באופן פעיל בהפגנות. ב-22.2.2005 גויסה טארה לחיל האוויר ושובצה ביחידת ההסרטה באחד מבסיסי החיל במרכז הארץ, שם שימשה צלמת ועורכת וידאו. לא נדרש לטארה זמן רב להפוך לאחת הדמויות הדומיננטיות והאהובות בבסיס. מספר גל, חברה לשירות: "היה לטארה מין חיוך מדהים, חיוך מאושר, חיוך יפה כזה, מקצה אחד של הפנים ממש עד הקצה השני. … זה היה חיוך עם כל כך הרבה ביטחון, שכשהיא חייכה זה באמת היה חיוך מרגיע." מתוקף תפקידה, הכירה טארה את כל פינות הבסיס ואהבה מאוד לצלם את בעלי החיים המיוחדים שהסתובבו בו, כגון אנטילופות. הסרטים האיכותיים שצילמה ושערכה נעשו תמיד מתוך אהבה גדולה, ואת כל כולה השקיעה בעבודה עליהם. "הסרטים שלה היו פשוט מדהימים…" מעידים החברים. טארה אהבה במיוחד לצלם תמונות סטילס, תמונות דוממות, "אבל אצל טארה התמונות לא היו דוממות אלא להפך, הייתה בהן תמיד אמירה או איזושהי תחושה שהתמונה העבירה," משחזר גל. "ובאמת הייתה לה יכולת לתפוס את הרגע המדויק …. אם זה חיוך או מבט עצוב, או סתם איילנדר מסתובב … טארה יצאה לצלם את הגשם הראשון וחזרה עם תמונות מדהימות של טיפות נוחתות על הרצפה אחת אחרי השנייה, כך שממש יכולת להרגיש את התחושה של הגשם הראשון שיורד בחוץ." טארה אהבה את חבריה לבסיס. לא אחת, הייתה נשארת בבסיס ללילה כדי לאפשר לאחת מחברותיה לצאת הביתה. עם נעמה, ששירתה עימה והייתה מחברותיה הטובות ביותר, היה לטארה קשר חזק במיוחד ואת הכול היו עושות יחד. "היא ונעמה באמת היו בן אדם אחד," אומר גל, "בפורים הן אפילו התחפשו אחת לחצי של השנייה…" מספרת נעמה: "גם אם היא הייתה הכי עסוקה שיש, וטרודה במיליון דברים אחרים, היא תמיד הייתה מוצאת את הזמן להתקשר אליך בשבת לבסיס, לבדוק שהכול בסדר ואם צריך להביא משהו … האישה הזאת ידעה להתלבש הכי יפה ותמיד לפי צו האופנה, הייתה בקיאה בתרבות ובמוזיקה איכותית, הלכה לתערוכות הכי יוקרתיות ובילתה במועדונים הכי נחשבים של תל אביב, אבל עדיין התרגשה כמו ילדה קטנה כשאיזה בחור חתיך היה מתעניין בה או אפילו רק אומר לה שלום. רק ממנה רעיונות כמו לימודי צילום ביפן או טיסה ממושכת לאוסטרליה לא נשמעו מופרכים…" טארה הייתה עולם ומלואו. כלפי חוץ, נראתה כאדם שלם ומאושר, אך בנפשה פנימה סערו הרגשות, חסר השקט, ויכולת ההכלה פחתה והלכה. ביום ל' בחשוון תשס"ז (21.11.2006) החליטה טארה היפה, מלאת החיים, המוכשרת, ההבטחה הגדולה, כי די לה, ושלחה יד בנפשה. בת עשרים הייתה במותה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. הותירה הורים ושתי אחיות. לאחר נפילתה נולדו אחיה התאומים יעל ואורי. יפעת, אחת החברות הקרובות, ספדה לטארה בהקריאה את מילות השיר "בך לא נוגע" של יהודית רביץ, שכתב והלחין דן תורן: "יש דובים גדולים ביער / ופחד מורגש / ריקודים מול האש – יש / ינשופים ונחש // יש מפלצת בתוך הנהר / רעבה וערה / אבל החדר חמים ונעים / ואת ישנה // הבל פיך התמים / שקט ורוגע / שום דבר לא מפחיד / בך לא נוגע…" טארה הותירה את חותמה בסרטים שיצרה, בזיכרונות שהשאירה, ובאהבה הגדולה והגעגועים שנשארו בלב משפחתה, חבריה ומוריה. כתבה חברתה תמר: "לבן אדם אין הרבה חברים קרובים באמת, כאלה שבאים ומתיישבים לך בחיים ואתה יודע שהם ממלאים לך את הלב במשהו שאף אחד אחר לא יכול למלא. הלב שלי לא גדול, בערך בגודל של אגרוף, אין מקום להרבה אנשים. אבל את נדחקת, הזזת קצת אנשים אחרים ותפסת לך פינה מרווחת. … איתך גדלתי ואיתך התבגרתי, איתך טעיתי ואיתך הצלחתי, ולפעמים ממש הרגשתי שאנחנו כבר חושבות אותו דבר. תמיד היית צעד אחד קדימה, אף פעם לא מאחור. … אין מה לעשות, טארה, היית בחורה שהכול, אבל הכול, קטן עליה…" כתבה נעמה: "לפעמים נדמה לי שפגשתי את אלוהים. … ואלוהים, כמו שאלוהים אמור להיות, יודע תמיד מה נכון ומה לא, מה צריך לעשות, מתי ואיך, מטפל בכל הדברים הקטנים שבני אדם רגילים לא היו שמים לב אליהם, מתכנן לבד ומבצע הכי טוב שאפשר. אבל גם אלוהים נשבר לפעמים, ואז בשקט בשקט, כשאף אחד לא רואה, יוצאת מתוכו האישה שמדברת, מתרגשת, וכשקשה אז בוכה. … טארה נתנה לי כמה שיעורים בחברות ובנתינה, לימדה אותי להיפתח לדברים חדשים, לחיות וליהנות מהחיים. באחד מהלילות שלנו בבסיס יחד, בין כל ההמולה והרעש, הספקתי להגיד לה תודה, להודיע לה שזה לקח זמן אבל שבסוף התאהבתי בה לנצח. והיא רק הסתכלה עליי בחיוך מבויש, ואחר כך חיבקה אותי חזק. טארה, זה שם שמהדהד כשאומרים אותו, שם שלא שוכחים, שם שמתאר בדיוק את האדם שהייתה ואת הזיכרון שתהיה. אוהבת לנצח, נעמה 'הצלמת החדשה'." כתב טל: "… אף פעם לא אמרתי לך את זה, אבל את היית הגורו הסמוי שלי בכל מה שנוגע ל'לטרוף את החיים'. מיינסטרים? ממך והלאה. יש טארה חורף, עם צעיף כחול לא תקני ומשקפי דיזל, ויש טארה קיץ, עם משקפי השמש הלבנים שכל כך אפיינו אותך. … תודה על שיצא לי להכיר אותך … אוהב אותך מכל הלב, ומקווה שאת עושה צחוקים שם למעלה…" כתבו החברים: "… אנחנו יושבים ומדברים עלייך. מנסים לחשוב מה מייחד אותך, מה מאפיין אותך. התלבטנו, את חדה או מתונה? מחושבת עד טירוף, או אולי ספונטנית ומפתיעה. … לא היו לך קיבעונות, כמעט על כלום. … רבגוניות, טארה, רבגוניות. … במגמה, תמיד בלטת בעשייה אינטנסיבית ובדרישה לשלמות. העלית הפקות קולנוע ללא מאמץ תוך כדי בימוי, צילום, הפקה ועריכה. פילמוגרפיה עשירה של סרטי איכות על ילדות שרוצות פאי תפוחים ועל נערות שמחפשות אהבה. … טארל'ה, הספקת להיות אישה אמיתית. יפה ונשית כל כך. חריפה ובועטת. את טעמת מהחיים, את שאפת אותם, היה לך אומץ לנסות הכול. … אנחנו חושבים עלייך ברגעייך האחרונים. מסתכלת על השמים השחורים ועל הכוכבים, מסתכלת על העלים זזים ברוח. מביטה על החיים. … כל מה שנשאר לנו זה לכאוב, לזכור אותך, לאהוב אותך. אנחנו אוהבים אותך טארה." שיר נוסף שהקדישה יפעת לטארה הוא שירו של ו"ה אודן, "Funeral Blues": "עצרו את כל השעונים, נתקו נא את הקו, / תנו לכלב עצם עסיסית לעצור נביחותיו, / החרישו את הפסנתרים ובתוף נשנק / יוצא הארון ויתאספו לובשי השק… / … כבו את כל הכוכבים, הם לא רצויים עתה, / ארזו את הירח ופרקו את החמה, / שפכו את האוקיינוס וסלקו את היערות, / כי כל אותם דברים כבר לא יועילו עוד."
