סבוני, יגאל (יעקב)

בן דבורה ודוד. נולד ביום כ"ט בטבת תשכ"א (17.1.1961) בחדרה. יגאל, ילד שני לאחר האחות אילנה, נולד נימול. משפחתו ראתה בכך ברכה, וכל חייו התגאה יגאל בסימן שכה ייחד אותו. עד גיל חצי שנה התגורר עם הוריו ליד סבתו בכרכור, ולאחר-מכן עברו לחדרה. כבר מינקותו ידע יגאל לעמוד על שלו ולהשיג את מטרותיו. בגיל שנתיים נכנס לראשונה לגן אך מיאן להישאר שם ולפיכך, בשנתיים הבאות, נותר בבית. בגיל שנתיים וחצי כבר היה "מארח" מדופלם, ונהג "להגיש" לאורחים לחם, מלח ובקבוקי שתייה וכולם התגאו בו על רוחב ליבו ונדיבותו. כשהתרצה והחל לבקר בגן-הילדים באופן סדיר, הצטייר בפני כולם כגיבור. יגאל היה הילד הכי יפה בגן ואהוב מאוד על הגננת ועל הילדים. בן חמש היה יגאל כשנולד אחיו עמי, והוא כבר עצמאי ובעל זיכרון מעולה. את לימודיו היסודיים החל בבית-הספר "אור לטף" בגבעת אולגה, ובהגיעו לכיתה ה' עברה המשפחה לגור בחדרה ויגאל החל ללמוד בבית-הספר היסודי "ארלוזורוב" בחדרה. כאן השתלב במהירות, אהב את כולם ובילה בנעימים.   סיפורים רבים סופרו על אומץ-ליבו של יגאל, על התושייה שהפגין במצבים שונים ועל הדאגה והאחריות שגילה כלפי משפחתו. אחת הפרשות הבלתי נשכחות התרחשה בקיץ 1970, בהיותו בן תשע. המשפחה נסעה לים. יגאל ואילנה שיחקו בחוף, ולפתע הבחינו שני הילדים כי ההורים והאח עמי נלכדו במערבולת ונסחפים בים הסוער. יגאל לא היסס: הוא זינק למים וצלל מתחת לגלים בניסיון להגיע אל יקיריו ולהציל אותם. חיילים ששמעו את בכיה של אילנה נחלצו לעזרה, משו את בני המשפחה והביאום לחוף וכך נמנע אסון נורא. גילויי העצמאות והבגרות של יגאל נמשכו גם לאחר-מכן: כשהיה בן עשר שבר את ידו במהלך משחק כדורגל, והגיע לבדו למרפאה, שם גובסה ידו. הוא נשא את כאביו בגבורה ואמו מעידה כי מעולם לא התלונן על כאב או על מצוקה.   בנעוריו עמד יגאל תמיד בראש הקבוצה והיווה את עמוד התווך של החברה. הוא היה שחקן כדורגל מוכשר ושיחק כחלוץ בקבוצת "האפרוחים" של "הפועל חדרה". גם בטניס שולחן התמחה, השתתף בתחרויות ארציות והגיע למקום שני. אולם תחביבו העיקרי היה עזרה לזולת, ואת זאת מימש יגאל בכל הדרכים והאפשרויות.   בהגיעו לגיל תיכון, ביכר יגאל ללמוד בבית-ספר מקצועי ועבר לבית-הספר התיכון "עמל" בחדרה. בהמשך החליט לעבור לבית-הספר הקדם-צבאי "אונים" בכפר סבא, אך לא התגורר בפנימייה שבמקום אלא למד במסגרת אקסטרנית. משם, עם תעודה מצוינת, עבר לבית-הספר הטכני של חיל-האוויר בחיפה ובשנת 1978 השלים את לימודיו התיכוניים.   יגאל התגייס לחיל-האוויר בראשית חודש מרס 1979 ופצח בקריירה צבאית ארוכת שנים ורבת הישגים בתחום שירותי הקרקע – כהמשך ישיר למסלול שהחל בו. יגאל היה "מורעל" על הצבא ותמיד הטיף לטובת השירות הצבאי. כבר בתחילת הדרך, עת הוצב בגף שירותי קרקע בבסיס "רפידים" שבסיני, קלטו מפקדיו את הניצוץ, וכבר אז זכה בתעודת הערכה ממפקד הבסיס. בפברואר 1980, בעקבות פינוי סיני, הועבר לטייסת שבבסיס "חצור", שם זכה באות הצטיינות בסיסי מטעם מפקד הבסיס על תרומתו המשמעותית לפינוי. בדצמבר 1980 הועבר יגאל לבסיס "עציון", והוצב בגף שירותי קרקע מערכות עצירה. בשנת 1982, לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים ועם השלמת הפינוי מסיני, הועבר בסיס חיל-האוויר "עציון" ל"עובדה", ויגאל עבר לשרת בטייסת שבבסיס. בשנת 1984 החליט ליטול פסק זמן מהשירות בצבא הקבע, אך מקומו הטבעי היה בחיל-האוויר ולפיכך שב לתפקידו לאחר אחד-עשר חודשים.   ביוני 1985 הכיר יגאל את רונית, אז חובשת צבאית ששירתה בבסיס "חיון", ואהבתם הרקיעה שחקים. חצי שנה בלבד לאחר היכרותם, ביום 22.12.1985, נישאו השניים וקבעו את ביתם בעיר הדרומית אילת. יגאל היה איש משפחה חם ואוהב שתמיד דאג להוריו, לאחותו אילנה ולאחיו עמי ובני וכעת, משהקים בית, ידע לעטוף בחום ובאהבה גם את משפחתו הנבנית והולכת. יגאל, העידה רונית, היה בעל שהוא חבר אמיתי, שיודע לפנק, מעורב בחיי הילדים ודבר לא נעלם מעיניו.   רועי, בנם הבכור של יגאל ורונית, נולד ב-19.11.1987 והפך את יגאל לאב מאושר וגאה. בשנת 1988, למרות שינוי ייעודו של בסיס "עובדה", נענתה בקשתו של יגאל להישאר בבסיס והוא הועבר לגף שירותי קרקע בטייסת התחזוקה, שם שירת כממונה על כבל רשת וטייסות פורסות. בשנת 1992 קודם, ומונה לממונה על גף שירותי הקרקע.   ב-2.8.1992 חבקו בני הזוג את בנם השני שניר, שנקרא על-שם הקיבוץ והנחל הצפוניים, שבהם נהגו לטייל מדי קיץ, והשם השני של החרמון. בשנת 1994, לאחר תשע שנים של מגורים באילת, עברה המשפחה להתגורר בשיכון המשפחות שבבסיס "עובדה". כאן, ב-8.3.1996, נולדה הבת שי-לי ("המתנה שלי"), שלה כה חיכו אחרי שני בנים. יגאל היה כל-כך מאושר עם לידתה ששיכנע את רונית לקנות לה יהלום על שילדה לו בת כזו. הוא רץ במסדרון מאושר, קפץ משמחה וצעק: "יש לי בת! יש לי בת!"   בספטמבר 1996 יצא ללימודים אקדמיים. כמי שניחן בראייה מערכתית בינלאומית היה זה אך טבעי כי ילמד מינהל עסקים בין-לאומיים. יגאל נהנה מאוד מלימודיו ובשנת 1998 סיים את לימודיו לתואר ראשון. באוקטובר 1998, קיבל את דרגת הרס"ב (רב-סמל בכיר). בשנת 2000, לרגל הגיעו של רועי, בכורו, למצוות, נסעה כל המשפחה לארצות-הברית ובמשך חודש שלם טיילה מחוף לחוף. היה זה "מסע גיבוש" מופלא שייזכר לנצח כחוויה המשפחתית היפה והמיוחדת ביותר. בקיץ 2002 עברה המשפחה להתגורר בקיבוץ קטורה. מעט אחר-כך קיבל יגאל את דרגת הרנ"ג (רב-נגד) ממפקד חיל-האוויר אז, האלוף דן חלוץ.   כל חייו הבוגרים של יגאל הוקדשו לטובת הכלל. את כל משימותיו ביצע במקצועיות ובשלמות ומתוך מסירות נדירה שהתבטאה, בין השאר, בדאגתו לחייליו ובתרומתו יוצאת הדופן בכל נושא ועניין. יגאל היה אוזן קשבת לחיילים וביתו היה פתוח לכל. הוא יזם וקידם פרוייקטים לטובת כלל הבסיס ולרווחת הפרט, והטביע את חותמו בכל פינה בבסיס "עובדה". לא בכדי כונה "בולדוזר", "צבא של בן אדם אחד", "מלך העולם" וכינויים נוספים. לכל אורך שירותו זכה לאינספור שבחים ומחמאות ולחוות-דעת חמות מכל מפקדיו לדורותיהם. יגאל זכה לכל אורך שירותו הצבאי להיבחר כמצטיין, כשלאחרונה, ביום חיל-האוויר 1997 זכה יגאל בתואר "נגד מצטיין"; בספטמבר 2001 זכה בטיסת נגדים מצטיינים לחוץ לארץ ובספטמבר 2004 הוזמן להשתתף בפגישת נגדים מצטיינים עם שר הביטחון.   ירין, בן הזקונים של יגאל ורונית, ששמו מסמל שמחה ואושר, נולד ב-15.9.2004, כשיגאל כבר אינו בקו הבריאות. הוא זכה לחזות בלידתו וכהרגלו המשיך לדאוג לכולם תוך שהוא נאבק במחלתו הקשה. אך מסע חייו רווי ההצלחות והתקווה נגדע, ונותרו הגעגועים, הזיכרונות והמורשת.   יגאל נפל בעת מילוי תפקידו ביום ח' באדר א' תשס"ה (16.2.2005) והוא בן ארבעים-וארבע. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בכפר סבא כשרבים מלווים אותו בדרכו האחרונה. הותיר רעיה, שלושה בנים ובת, הורים, אחות ושני אחים.   הספידה את יגאל רעייתו רונית: "כל כך הרבה אנשים פה סביב/ ובכל זאת – מישהו חסר!/ אבל שלא תטעו: הוא חסר רק פיזית/ כי בתוכנו יגאל תמיד יישאר.// הוא כל כך אהב את החיים/ ותמיד עזר לכולם/ היה חבר טוב/ בעל, ואבא חם.// לא היה מאבק שאותו לא ניצח/ לא היה אתגר שאותו לא פיצח/ גם במלחמה האחרונה – הוא נאבק בכל כוחו/ אבל המחלה הארורה – הכניעה אותו.// מהרגע הראשון שנודע לו על המחלה/ בדרכו המיוחדת הכין את כולנו ליום הנורא/ אני רוצה שתדעו: שאפשר וצריך לכאוב ולבכות/ אבל צריך גם להמשיך לחיות/ כי עם כל הצער והכאב/ הבית צריך להיות קן מאושר ואוהב./ אנחנו מודים לך, יגאל, על כל מה שהיית בשבילנו/ ותמיד תמיד – תישאר בלבנו/ כי במותך ציווית לנו את החיים/ ואנו נגשים משאלתך – ונישאר מאושרים./ מתגעגעים ואוהבים – רונית, רועי, שניר, שי-לי וירין."   הרשימות הרבות לזיכרו ומכתבי הפרידה שנכתבו לאחר מותו, מביעים את האהבה וההערכה העצומות שיגאל זכה בהן עוד בימי חייו. וכך כתבו מפקדיו ועמיתיו: "ידעת למצוא מסילות ללב האנשים, אישיות וקוסמות שחדרה ללב כולנו"; "בתחום הפיקודי – מנהל כריזמטי, מכין ומצעיד את הגף ביסודיות ובעקביות"; "נגד בעל ראייה מערכתית, יוזם ומפעיל פרוייקטים בסיסיים תוך פיקוח עצמי על ביצועם, וגיבוש החלטות בשיתוף מלא עם מפקדיו"; "אדם המוכן לתרום מרצונו ומזמנו לכל משימה"; "רוח מרכזית בתחום החברתי לגיבוש רוח היחידה"; "פיקד במצוינות לאורך כל הדרך ובכך קידם את הטייסת בפרט ואת הבח"א בכלל"; "היית מהבולטים והמובילים בקבוצה האיכותית של הנגדים. התרומה שלך היתה הרבה מעבר לגף… החיילים בגף היו כילדיך, דאגת להם כמו שאתה דואג לרועי בכורך… בכל הפרוייקטים הגדולים היית מעורב ותרמת מניסיונך העשיר בכל פינה בטייסת… התרומה שלך לבסיס היתה השיא שאפשר לצפות מאדם"; "בשבילי אתה היית הצבא, המפקד, המחנה, האבא וגם האמא כשצריך! בשבילי ובשביל כל הגף"; "יגאל בולדוזר אמיתי, וכל עשייתו מכוונת לטובת הכלל"; "אין ספק שיגאל הינו אחד הנגדים היותר טובים שצמחו בבח"א"; "יגאל נגד משכמו ומעלה, מצטיין לתקופה ארוכה, מפגין יציבות מתמשכת"; "נגד מקצועי ובעל רמה אישית גבוהה"; "צעיר עם כוחות רצון ויכולת לקדם"; "אדם אהוב שכבש את לב משפחתו, חבריו, ידידיו ופקודיו בדרכו הישירה ובחן אישיותו"; "אדם שתמיד בעד הבעד ונגד הנגד"; "בנוסף על תפקידו בגף לקח על עצמו את ניהול בתי המלאכה… מצטיין בכך שהינו תורם רבות מזמנו ומכישוריו לטובת כלל אוכלוסיית הבסיס… בנוסף הוא מעורב אישית בקידום פרוייקטים רבים ביחידות הבסיס, בשיפור סביבת העבודה של רבים מבעלי התפקידים וכמו-כן אזורים ציבוריים לרווחת כלל חיילי הבסיס, וכל זאת מתוך יוזמה אישית, מרצון ומחדוות עשייה"; "נגד המתאפיין בהמון אנרגיות, ידו בכל ויד כל בו… נגד מעולה"; "העבודה על מספר פרויקטים… חדר דיונים יחידתי, משרד מפקד היחידה, משל"ט, משרד קצינות ניהול, חדר דיונים מגמת חוגרים, ריהוט משרדי ועוד… תודתי והערכתי הרבה על העבודה, ההשקעה והנשמה שהושקעו"; "פרוייקט שיפוץ חדרי אוכל קצינים, סגל, חניכים ומספרה… אין מלים להביע את הערכתי על התוצאה הנפלאה והחשוב מכל – על הדרך"; "זכיתי להכיר אדם שיכול להיות המצפן הרוחני, הערכי והמוסרי שלי ושל כל אחד אחר מאיתנו"; "הישגים רבים מתוך ענווה, חן, והצנע לכת"; "אזכור אותך תמיד במלוא הדרך ואת גובה קומתך, אשר לא היה ניתן להחמיץ לעולם, את האיש הגדול אשר מעל גבו החסון ניצבו כתפיים רחבות אשר ניתן היה לחשוב כי יכולות הן לשאת את עול העולם כולו, אבל רק כי כך באמת היה. ובחזיתו של הגב הגדול הזה בלט לו לב ענק, לב ענק שתמיד, אבל תמיד, מלא באהבה ורוך."   במלאות שנה לנפילתו של יגאל נערך ערב זיכרון מרגש שבו נשאו דברים בני המשפחה, חברים ומפקדים. כתב חברו הקרוב יצחקי יוסף, שערך את אלבום הזיכרון ליגאל: "היתה לי הזכות להיות חלק מהותי מחייו, להיות חברו הטוב והקרוב, ולהכירו מכל צד. הוא היה נדיר שבנדירים, מלח הארץ, איש יחיד ומיוחד, אדם שקורץ מחומר אחר. הוא היה אחד מיחידי הסגולה, שעליהם ראוי לשיר: "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא"… ליגאל היתה נוכחות בלתי נשכחת בעוצמתה. הרגישו אותו בכל מקום ובכל רגע… תמיד היה במרכז, מוקף אנשים שנישבו בקסם הכריזמה האדירה שלו. כולם ראו בו דמות לחיקוי ומושא להערצה, אם רצה או לא רצה – כך בחיים האישיים וכך גם בצבא. ברמה המקצועית רב-נגד יגאל סיבוני הוא שם נרדף למצוינות… יגאל נחשב לדוקטור בתחום מערכות העצירה. להישגיו לא היה אח ורע… היה לו כושר מנהיגות והוא שידר אמינות מדהימה, ידע לרתום כל אדם לכל משימה… הוא חינך דור המשך לתפארת והשאיר לחבר'ה טיפים מצוינים ורזרבות לעוד הרבה שנים. ואיזה אדם הוא היה ואיזה חבר… יגאל סיבוני זה שם נרדף לנדיבות הלב הגדולה ביותר – הוא אהב לארח בגדול, לפנק ולהעניק בלי גבול. יגאל זה שם נרדף לעזרה לזולת, הקשבה ונתינה ללא תנאי. אהב את בני האדם והיה אהוב על כולם. יגאל זה שם נרדף לאהבת החיים – את הכל הוא לגם במנות גדולות ומתוקות, כאילו אין מחר… יגאל זה שם נרדף לאופטימיות – האופטימיות שלא עזבה אותו גם כשהיה בחדר מבודד בבית-החולים. מעולם לא שידר חולשה או מסכנות, תמיד התעניין בכולם, חיזק ושלח עידוד עד לרגעיו האחרונים… קשה לתאר כמה יגאל חסר לי!… את מקומה של נוכחותו המקסימה, תפס אובדן נורא. אך כמו שיגאל ידע למלא כל מקום בחייו, כך גם עכשיו. הוא ממלא אותי, ואני חי אותו. כל כמה שהוא חסר לי, כל הזמן הוא ישנו…"   כתבה אחותו אילנה: "גלי, לא עובר יום מבלי שאכאב את לכתך, אחשוב עליך, אראה אותך בדמיוני, במיוחד כשאני נמצאת כאן באזור שבו חיית בכל שנותיך הבוגרות, אני מרגישה שאתה עדיין כאן… נישאר איתך תמיד, לא נניח לך, נאהב אותך ובעיקר נתגעגע…"   מתוך דברים שכתבה רונית, רעייתו: "היית מעורב בחיי הילדים ובחיי/ פינקת, ליטפת, אהבת מדי/ ולכן כה קשה לנו בלעדיך/ ואנו מתגעגעים מאוד אליך.// מירין שלנו לא הספקת ליהנות/ לא חיבקת אותו ולימדת אותו לחיות/ אבל אני יודעת שמגן עדן אתה צופה בנו/ וממרחק אתה מדריך אותנו.// אתה מביט ברועי שמשתדל להגשים לך חלום/ לעבור קורס טיס ולטוס למרום/ אתה מביט בשניר, הבדרן של המשפחה/ שתמיד היה שובב, הצחיק אותנו ואותך/ אתה מציץ על שי-לי הנסיכה האהובה/ שתמיד מקרינה אהבה, רוגע ושלווה/ ואז הצצה אחרונה אתה נותן מעיניך/ לירין הקטן שמחפש כל היום אותך.// יגאל אהובי חרף מחלתך/ מעולם לא נפלה רוחך/ המשכת כמו שאתה יודע להילחם/ לא הצלחת, ולנו קשה להתנחם.// אותך אהבתי מכל יקירי/ אתה נטוע עמוק בליבי/ מבטיחה לך בדרכך להמשיך, את הילדים לגדל/ רוצה שתחייך מלמעלה כשאתה מסתכל.// נזכור, נאהב ולא נשכח."