אודי נולד ביום ה' תשרי תשכ"ג (3.10.1962) במשגב-עם להוריו, אורה ואמתי. שנות ילדותו ומרבית תקופת נעוריו עברו עליו בקיבוץ, אשר על גבול הלבנון. ירון, האח הגדול, היה לאודי דגם להערצה ולחיקוי, ויעל, שהצטרפה למשפחה חמש שנים אחר-כך הייתה עבורו, עד ימיו האחרונים, האחות הקטנה הזקוקה לדאגה ולטיפוח. המסגרת המשפחתית, "רקפת" – הקבוצה החינוכית שהשתייך אליה כל השנים, והיישוב הקטן הנאבק על יצירת בית בראשו של ההר, השתלבו לכלל מסגרת חמה ומטפחת ובתוכה עלה אודי ופרח. תחילת הלימודים בבית-הספר המקומי ב-1969 לוותה בקולות הירי משני צידיו של הגבול, שהלך ו"התחמם" בתקופה ההיא. אכן, שנותיו הראשונות של אודי בבית-הספר עוצבו בדרכים רבות במציאות של יישוב-ספר, המנסה לקיים חיי שגרה בצילו של גבול עוין. לקיום משטר לימודים תקין וחיי חברה מלאים של קבוצת "רקפת", הייתה בתנאים האלה משמעות מיוחדת. בשלהי שנת 1973 יצאה המשפחה לבוסטון, שבארצות-הברית, שם השלים האב את לימודיו האקדמיים. המעבר לכיתה ה' "אמריקנית" היה לאודי לא רק שינוי של שפה, אלא מעבר לתרבות זרה וחדשה עבורו. לצד המאבק בקשיים הכרוכים במעבר הזה השכיל אודי להפיק את הטוב והיפה במציאות החדשה. ברכישת חברים בני לאומים שונים, בהערצה של הספורט המקצועי, בטיולים על פני היבשת הגדולה ואפילו בכעין התמכרות לחומרנות השלטת בחברה הזו. כך, למשל, נאבק אודי וזכה בעיסוק הנחפץ של מחלק עיתונים לבתי המנויים. שכר הטרחה והתשרים שקיבל ממינויו אמנם לא הפכו אותו לעשיר מופלג, אך הם נאספו פרוטה לפרוטה לשם רכישת אופני ספורט משוכללים אשר הובאו, לאחר זמן לארץ. המסע הארוך חזרה מארצות-הברית הסתיים עבור אודי בשעות לילה מאוחרת בפתחה של קבוצת "רקפת". אודי ובני כיתתו, אשר גדלו וצמחו שלוש שנים אלו של היעדרות מהארץ, עמדו ובהו זה בזה. עד שאחד מהם הציע: "בואו לשחק כדורסל." ברגע זה שב אודי והשתלב בביתו. את לימודי בית-הספר התיכון השלים אודי בבית-הספר האזורי "הר וגיא". בית-הספר סיפק לו לא רק תכנים לימודיים, אלא גם יצר מסגרת שבה הביא אודי לידי ביטוי את הטוב שבו. בעיקר בפעילות חברתית, ששילבה מידה רבה של אחריות לנעשה סביבו, כושר עבודה ויכולת התמדה. לא פחותה מאלה הייתה יכולתו ונטייתו להפיק את הטוב ממה שסביבתו הציעה לו. לצד הלימודים וחיי החברה של בית-הספר, הקדיש אודי זמן ומאמצים בהדרכת אחת הכיתות היותר צעירות במשגב עם. אלה היו גם השנים, שבהן נכנס לעולה של העבודה במטע התפוחים של הקיבוץ. הוא בילה בין העצים רבות משעות אחר-הצהריים וחלק נכבד מחופשותיו. למסירותו לא היה גבול ואנשי הענף ראו בו, למרות גילו הצעיר, איש צוות מן המניין. למרות גילו המבוגר, יחסית, בחר אודי לתת את חלקו, לפני הגיוס לצבא, בהדרכה בתנועת הנוער. גם כדי להכיר את חיי העיר, ובעיקר כדי להשפיע על הנעשה סביבו בדרך שבה היה כה טוב: חינוך באמצעות דוגמה אישית. את שנת השירות הוא עשה ב"מחנות העולים" ברמות רמז, שליד חיפה. זו הייתה שנה קשה. בעיקר בגלל אופיה הסיזיפי של העבודה בתנועת הנוער של ימינו. גם כאן השכיל אודי לשלב הרבה נתינה עם לא מעט התפתחות וצמיחה. בלטו בין אלה החברות עם עמיתיו, הדאגה והאחריות לביצוע מה שהטיל על עצמו ואהבה הגדולה לארץ ולנופיה. הניסיון להתקבל לאחת "היחידות המובחרות" בצבא לא עלה יפה. אם משום שהפגין מעט היסוס בביצוע פקודות מוזרות, ואם משום שבמקום להגיע ראשון בזבז זמן וכוח בעזרה לאחרים. כך מצא אודי את עצמו בשריון. שנתו הראשונה שם לא הייתה קלה. לא בגלל המאמץ הנדרש אלא, בעיקר, משום שחש במשך מרבית הזמן בפיחות הרב שנעשה בו ובערכו כאדם חושב ויוצר. אלא שבגרותו הרבה סייעה בידיו לראות את מצבו בעין סלחנית ועם הרבה הומור. כאשר נעשה למדריך, הוא ראה בתפקידו כעין שליחות: לנהוג בחניכיו בדרך שציפה שינהגו בו. לא ניתן לו זמן רב לכך. הוא נהרג במהלך תרגיל גדודי, ביום י"ח באדר ב' תשמ"ד (22.3.1984)
