בן פנינה ורמי. נולד ביום כ"ו באדר א' תשמ"ב (20.3.1982) בכרמיאל. בן להורים שנטלו חלק בחבלי הלידה של הקמת העיר כרמיאל, אח לשלומי, אביחי, נתנאל ובר. ניר למד בבית-הספר היסודי 'האיריסים' בכרמיאל, המשיך לתיכון 'כרמים' ועקב רצונו לרכוש מקצוע עבר לתיכון מקצועי בצפת, וסיים אותו בהצלחה. ניר היה ילד טוב ושמח בחלקו, צנוע, עניו ונקי כפיים. בקרב מכריו נודע כאדם ישר-דרך ובעל מצפון, אדיב, מנומס ונעים הליכות. תמיד היה נועם נסוך על פניו ויחסו לכל אדם היה חם ולבבי ובייחוד היה נאמן למשפחתו, ונהג כבוד רב בהוריו. אף כי היה נער מופנם ולא הרבה בדיבור, ידע ניר לרכז סביבו חברים וידידים שאהבו את חברתו. היה אופטימי ועליז, חייכן ובעל חוש הומור והוא הרבה להתלוצץ ולהתבדח. תמיד ביקש לישב מחלוקות בין חבריו, לעזור ולסייע בעצה ובמעשה. ניר גילה נטיות מוזיקליות, ובצעירותו ניגן ארבע שנים באורגן. המוזיקה היתה אהבתו הגדולה. בביתו אסף כמויות אדירות של דיסקים והבילוי השבועי שלו היה, בדרך כלל, בחנות התקליטים. הוא היטיב להתבטא, ועסק רבות בעריכת שירים. ניר אהב לעסוק בספורט, השתתף בכל פעילות ספורטיבית בבית-הספר ולימים, בהיותו בצבא, אף זכה במקום השני בתחרות ניווט. בחודש יולי 2000 גויס ניר לצה"ל, והחל את הכשרת הלוחם בחיל-התותחנים. הוא הוצב ברמת הגולן, ומשם היו הצוותים יוצאים לפעילויות מבצעיות בשטחי יהודה ושומרון. ניר, שהיה נער צנום ומופנם, התפתח מאוד בצבא והיה לגבר נאה. הפוטנציאל שהיה טמון בו מבחינה חברתית התגלה במלואו. היה בעל רמה אישית גבוהה, איש צוות נאמן לחבריו, אחראי ומסור לתפקידו ואהוב על מפקדיו, שידעו כי ניתן לסמוך עליו בכל משימה. לאחר שנתיים בגדוד מונה ניר לרס"פ בסוללה. הוא ביצע את תפקידו ביעילות ובמסירות, זכה בהערכה רבה ואף תיכנן להמשיך לשירות קבע בצבא. הוא בלט ביחידה גם בחוש ההומור וביכולת החיקוי שלו. סיפר חברו גבאי: "אני זוכר את כל אותם ערבים שבהם היית יושב ומצחיק אותנו עד דמעות עם החיקויים האדירים שלך, ואיך תמיד רק כדי שתעשה איזה קטע מצחיק היה צריך לשכנע אותך הרבה, אבל כשהיית מתחיל זה היה בלי עכבות ובלי מעצורים – כמובן שכולם היו נשפכים…" ביום ט"ו בחשוון תשס"ג (21.10.2002) נפל ניר בפיגוע חבלני בצומת כרכור. מחבלים, שנסעו בכביש ואדי ערה ברכב עמוס חומר נפץ, נצמדו לאוטובוס אגד בקו 841 (מטבריה לתל אביב) שהגיע לתחנה, ופוצצו את הרכב. ניר, שנסע באותו בוקר לקצרין לקנות מגינים לחיילים המשתחררים מהיחידה, נסע באוטובוס בדרכו חזרה לבסיסו הסמוך לישוב שקד. בפיגוע נהרגו 14 אנשים, וניר ביניהם. בן עשרים היה בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת סמ"ר. ניר הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בכרמיאל. הותיר אחריו הורים, שלושה אחים ואחות. מפקד הגדוד של ניר, סא"ל שרון, ספד לו: "אתה, שנטלת חלק במשימות הסוללה, ראית את המאמץ הגדול שאנו משקיעים כדי למנוע פיגועים באזרחי ישראל. היו לנו הצלחות חשובות, אך הפעם נכשלנו… נסיעתו האחרונה של ניר היתה חלק מדמותו ומאישיותו. הדאגה לחיילים ואהבתו ליחידה הניעו אותו לעשות עוד ועוד למען החיילים…" חיילי הגדוד הוציאו חוברת לזיכרו של ניר, ובה מספרים עליו חברים, חיילים ומפקדים. "ניר ראה את הצבא כשליחות ולא כחובה," הם כותבים, "בכל הדברים שעשה הטביע את חותמו, והשאיר אחריו זיכרונות ונורמות שכל מי שהכיר אותו לעולם לא יוכל לשכוח." "ניר, תודה לך על השנתיים היפות שבילית איתנו," כתבו החיילים בפתח החוברת, "ברגעים היפים והשמחים, ברגעים הקשים והעצובים, בלילות הלבנים, במעצרים המרתקים. החיוך, המבט, השקט הנפשי והלב, נזכור אותך תמיד בליבנו. ניקח אותך לכל מקום אשר נפנה. תשמור עלינו מלמעלה טוב טוב, ואנו כאן למטה נמשיך את מה שהתחלת." כתב אייל, חבר לפלוגה: "הכל פה שונה מאז שהלכת. אותה הרגשה ואותה סוללה אבל באוויר יש משהו מוזר. פתאום כבר לא צוחקים על נחום, אלא בוכים על ניר. ושיר ישן שפעם 'עשה שמח' מזיל כעת דמעות מעינינו – דמעות של כאב וגעגועים. אני זוכר איך אז היינו מצטלמים במחסום, אחרי מארב, בגולן ובאימון. היום בחדר תלויה תמונה, רק תמונה אחת שלך, תמונה שחור-לבן על הקיר. אתה מבין, הכל השתנה, הכל התהפך… אתה חסר לי, ניר, כשאני מתבונן בפינה שלנו, כשאני מביט בשלטים. חסר לי אותו אדם ציני, שמעולם לא חדל להדהים. ניר, לא ניתן למלא את החלל שהשארת בליבנו." אשרי, מפקדו של ניר: "ניר, זה לא קל 'ללמוד' אותך כי אתה נראה די סגור, מאוד מופנם. למדתי לאהוב ולהעריך אותך בתקופה שהעברנו יחד בסוללה. השקט, האחריות לתפקיד והדאגה, אלה דברים שקשה למצוא היום בחיילים. שמחה והומור ייחודיים, שלא פשוט להסביר עד כמה חסרים לי היום…" צחי, חבר לפלוגה: "ניר, איך ניתן לתאר במלים את החלל האפל והעמוק שנותר לנו בפנים. איך ניתן לחשוב שאתה, שהיית כה שמח ומלא חיים, שוכב כאן לרגלינו, באדמה בין המתים… ניר, לא נותר לנו אלא להישאר עם הזיכרונות, זיכרונות יפים שלנו, נהנים, צוחקים, ומצד שני נלחמים, יורים, מתאמנים…" גיא, חבר לפלוגה: "עברו כבר כמה שבועות ועדיין הכאב לא מרפה, והחוסר תמיד יורגש. תחסר השנינות לצד הרגישות, תחסר הדאגה הכנה החפה מאינטרסים. ניר, על חשבונך קיבלנו שיעור מאלף בפרופורציות. נוכחנו לדעת שמאחורי כל חייל, ויהיה הסגור ביותר ובטח אדם מיוחד כמוך, מסתתרים חיים שלמים, ובמקרה שלך משפחה נפלאה. רק דבר אחד אני מקווה – שאי-שם למעלה, היכן שלא תימצא, אתה מסתכל עלינו בסיפוק ואומר: 'חבר'ה, חלקתם לי כבוד אחרון כמו שצריך'…"
