בן ישמבל וטשומה. נולד ביום ו' באלול תשל"ו (1.9.1976) בגונדר שבאתיופיה, בן בכור להוריו. אחריו נולדו שמונת אחיו ואחיותיו. מגיל צעיר נהג לעזור להוריו בביתם שבאתיופיה, לרעות את הצאן, לאסוף עצים לבישול ולהביא מים. בהיותו בן 12 חלה אביו, ומולו נאלץ למלא את תפקידו עד שהחלים האב. במקביל, למד לקרוא ולכתוב אמהרית ועזר לשכניו בכתיבת מכתבים וקריאתם. כשהיה בן 14 יצאה משפחתו למסע רגלי ארוך שבסופו קיוו להגיע למדינת ישראל. לאורך הדרך הקשה עזר מולו למשפחתו בנשיאת מזון, בחלוקת מים ובנשיאת אחיו וחבריו שעייפו מהמסע. כשהגיעו לסודן אזל כספם של בני המשפחה, ומולו נאלץ לצאת לעבוד אצל המקומיים כדי לפרנס את משפחתו ולדאוג לה לקורת גג. לאחר זמן-מה החליטו רשויות סודן לגרש את בני המשפחה מהמדינה והם נאלצו לחזור לאתיופיה. מולו ומשפחתו לא ויתרו והחליטו לנסות לעלות לישראל דרך אדיס אבבה. השהות בבירת אתיופיה נמשכה תשעה חודשים ובמהלכם נפטרה אחותו בת ה- 3 בנצאיי. תקוותם לעלות לישראל התגשמה לבסוף ובפברואר 1991, במסגרת 'מבצע שלמה', עלתה המשפחה לישראל והגיעה למרכז הקליטה בבאר שבע. בתחילה נשלח מולו ללמוד בפנימייה בכפר הנוער 'חופים', אך לאחר שנה ביקש לעבור למוסד של תנועת 'בני עקיבא' לתורה ומקצוע (תו"ם) במושב חרב לאת. במשך 5 שנים למד במוסד ורכש השכלה תורנית וכללית. מולו, שבארץ קיבל גם את השם משה, התגלה במהרה כתלמיד בעל יכולת מנהיגות, מוטיבציה גבוהה ורצון בלתי נדלה להצליח. כמו-כן, הוא בלט בתחום הספורט והיה אצן מצטיין, שהשתתף במרוצי שדה רבים. יחד עם קבוצת תלמידים מכיתתו, חנך מולו תלמידים צעירים באתר קרוואנים בחדרה, עזר להם בהכנת שיעורי הבית ותרם להרחבת פעילותם החברתית. על פועלם הרב קיבלו חברי הקבוצה וביניהם מולו את 'אות המתנדב' במעמד ראש עיריית חדרה. מולו סיים בהצלחה את מבחני הבגרות במגמת חשמל ואלקטרוניקה, ונמנה עם בוגריו הראשונים של מוסד תו"ם שזכו בתעודת בגרות מלאה. לאחר מותו של מולו, ספד לו דוד, מנהל בית-ספרו: "אני זוכר אותך, מסתובב בשבילי תו"ם עם חבריך ותמיד עם החיוך המאופק עם זיק של ביישנות ושובבות…. היית תלמיד טוב, שקט, מנומס וגם לומד…. סמ"ר מולו נגטו – אנו גאים בך!" בזמן לימודיו שיכנע מולו את בני משפחתו שנשארה בבאר שבע לעזוב את מרכז הקליטה ולעבור להתגורר במרכז הארץ, בהסבירו שסיכוייהם להתקדם ולהתבסס שם יהיו טובים יותר. וכך, בשנת 1993, הגיעה משפחתו לנס ציונה. מולו סיים את לימודיו והתגייס לצבא במאי 1997, לחטיבת 'גבעתי'. אמו, שלא היתה בקו הבריאות ביקשה כי ישרת בקרבת הבית, אך מולו הסביר לה כי הבטיח לעצמו לשרת ביחידה קרבית ולהילחם למען המדינה. במהלך השירות הוסמך כלוחם חי"ר, ויחד עם הפלוגה המסייעת שירת תקופה ממושכת בלבנון. מפקדו דקל, מספר על השירות בלבנון: "אני זוכר שבלבנון, ממש כמה ימים לפני האסון, הפגיזו את המוצב שלנו. מולו שמר באחת העמדות בזמן ההפגזה. בתום ההפגזה עליתי לעמדה שלו לראות מה שלומו. גיליתי כי פצצה התפוצצה כמה מטרים ממנו. מולו הסתכל עלי כשחיוך נסוך על פניו ואמר: "וואו, כמה שאני פחדתי." כך הוא התמודד עם דברים, הוא הבין שלא הכל פשוט, קל וטוב בחיים, ושיש גם רע שצריך לדעת להתמודד איתו." שלושה ימים לפני מותו של מולו התקשרה אחותו ובישרה לו כי אמם חולה. היא ביקשה ממנו להגיע הביתה בדחיפות, אך למולו לא היתה אפשרות לעזוב את הבסיס. ביום י"ז באייר תשנ"ט (3.5.1999) נפל מולו בעת פעילות מבצעית בדרום לבנון. סמוך לשעה 07:00 בבוקר, ליד מוצב רותם (ראס ביאדה), בגזרה המערבית של אזור הביטחון, יצא כוח 'גבעתי' מהמוצב לשם 'פתיחת ציר' (סריקת הכביש לאיתור מטעני נפץ). הכוח צעד במורד הכביש המוליך מהמוצב דרך הכפר ביאדה, לכיוון כביש החוף הלבנוני, כשאחריהם נגמ"ש. במרחק כמה מאות מטרים מהמוצב אירע פיצוץ. מולו, יחד עם קצין שפיקד על הכוח והגשש, צעדו בראש. המטען שהוטמן בצד הכביש והוסתר באמצעות סלעים וצמחייה, התפוצץ סמוך למולו. הוא נפצע אנושות ונפטר מפצעיו כעבור זמן קצר. חברו ליחידה, סמ"ר אסף, סיפר על האירוע: "מולו הלך ראשון והיה פשוט גיבור. במעשיו הציל הרבה אנשים. מי שלא הכיר אותו פשוט הפסיד." בן עשרים-ושלוש היה מולו בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת סמ"ר. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בנס ציונה. הותיר אחריו הורים ושבעה אחים ואחיות: אמבט, מסגנאו, טספאי, קניה, למלם, רחל ואסתר. מפקד חטיבת 'גבעתי' ספד למולו בלוויה: "צניעותך ונכונותך לבצע כל מטלה נדרשת, איפשרו לך להשתלב בקלות. מהמעט שהספקתי לשמוע עליך מפי חבריך הלוחמים בפלוגה המסייעת, בלטת במסירותך, בחריצותך ובנכונותך לבצע כל משימה באופן הטוב ביותר, מבלי להתלונן ולו ברמז על הקשיים הכרוכים בשירות הקשה בלבנון… ימים ארוכים, מרובי משימות, עם מעט שינה, יציאות קצרות הביתה, ואתה בשלך: לא מתלונן, חביב וחייכן. יחד עם חבריך למוצב שמרת על רמה מקצועית גבוהה, וכך היה גם באירוע שבו נקטעו חייך… וכלשון חבריך אומר, קל היה לאהוב אותך, ומאוד קשה להיפרד ממך, אני מצדיע לך."
