בן שרול ודוד יחזקאל. נולד בטורונטו, קנדה, ביום ז' בטבת תשל"ט (6.1.1979). אח צעיר לניקול ויונה, ואח גדול לגבריאל ושלמה. "היה זה ביום שבת קודש, שהגעת אלינו," כתב אביו, "ימים אחדים לאחר חנוכה – ומשם כנראה הבאת איתך את האור הנצחי ששידרת ואת האש המכבית שבערה בך…" ילד ג'ינג'י ושובב היה דניאל , חברותי מאוד, ודמות מרכזית בכל סביבה שאליה הגיע. מגיל צעיר גילה גבורה – כבר בהיותו בן שלוש, מספרים ההורים, כשנפל מנדנדה ושבר את הרגל, עבר את הטיפול בשבר ללא הרדמה, ובלא לבכות ולהתלונן. בן ארבע, שהה דניאל עם משפחתו בארץ במשך שנה – בקיבוץ מסדה ובמושב אמירים. לאחר שלוש שנים נוספות בחו"ל, בי"ז בתמוז תשמ"ח, עלתה המשפחה לארץ, והתיישבה באלון שבות שבגוש עציון. דניאל הצטרף לכיתה ג' בבית הספר הממלכתי-דתי האזורי שביישוב, ומשם המשיך לישיבה התיכונית "נווה שמואל" שבאפרת. הוא היה תלמיד טוב, אם כי באותה תקופה התעניין יותר בסרטי קולנוע מאשר בחומר הנלמד. דניאל היה מוזיקאי מחונן. לנגינתו המפעימה בפסנתר התלווה קסם מיוחד, ובהמשך, ניגן בכישרון גם בכלים נוספים – גיטרה חשמלית, גיטרה בס, מפוחית וחליל. בשאיפתו המתמדת לשלמות הביצוע השקיע זמן רב באימוני הנגינה, אך מצא גם זמן לפעילות בתנועת "בני עקיבא" – תחילה כחניך, ולימים – כמדריך. הייתה בדניאל אהבה גדולה מאוד לארץ, ובכל הזדמנות טייל בשביליה. במיוחד אהב לטייל במקומות שרגל אדם לא דרכה בהם, או לאתגר עצמו בדרכים מקוריות לתור את השטח. כך , למשל , באחד הבקרים, נטל בספונטניות ובלי להודיע לאיש זוג אופניים, ונסע לים המלח דרך מדבר יהודה. לקראת סוף השמינית, בטרם יתגייס, החליט דניאל להקדיש זמן לבירור דרכו , ו פנה למכינה הקדם -צבאית "עצם" שבעצמונה. לפני כן עוד הספיק לנסוע עם חבר לטיול בסקוטלנד, וחזר לאחר חודש עם אהבה גדולה למוזיקה הסקוטית והאירית. כלי הנגינה האחרון שרכש בחייו היה חמת חלילים אירית, זכר לאותו טיול. כבר מיומו הראשון במכינה שיקע עצמו דניאל בלימודים, ושקד עליהם עד השעות הקטנות של הלילה. הוא הוביל את החבורה בלימוד, והיה ידוע בזכות הביקורתיות, החריפות, ההתמדה, ובעיקר – חוסר ההתפשרות, ולו על הדבר הקטן ביותר. "אדם ענק מבחינה רוחנית," כתב עליו אסף שור, חברו, "לא מוותר בשום דבר, חייב להבין הכול, בעל כישרון רוחני מיוחד…" דניאל ניהל התכתבות ענפה עם חברים ועם רבנים, ומכתביו ממחישים את דבקותו הבלתי מתפשרת באמת ו את רצונו להימנע ממחלוקות. "הוא שנא את הפוליטיקה הזו," הסביר הרב אביב זיגלמן, "את העיסוק בהתגדרות הכיתתית, בהדגשת המיוחד והשונה במעטה של בירור אידאולוגי ערכי, את שלילת האחרים באמתלה של מלחמתה של תורה." ומוסיף הרב אלישע פלג: "מעבר להיות דניאל אדם בעל יכולת חשיבה וניתוח, אדם בעל חריפות שכלית, דניא ל היה אדם עם נשמה גדולה." את שאר הרוח שהיה בדניאל ניתן היה לחוש גם בכל אותם התכנסויות, ערבי שירה ומסיבות שנערכו במכינה, שדניאל, בנגינתו המופלאה, עמד ב מרכזם. "דניאל," טען אחד הרבנים, "מנגן לא עם הידיים, אלא עם כל הנשמה. " בחיוכו התמידי ובשמחת החיים האין-סופית שלו, גיבש דניאל סביבו את המחזור כולו. " … בת צחוק קבועה נסוכה על פניו," כתב הרב זיגלמן, "תמיד בשמחה וביחס חיובי למציאות. בהיכרותנו העמוקה גיליתי כי היחס החיובי, המניע לפעילות, נבע מהכרה שכלית מבוררת ומודעת. 'שביזות זו בחירה', כלשונו…" בשנתו השנייה במכינה, הגביר דניאל עוד יותר את שקידתו בלימודים והתמקד בלימוד משמעותה של ארץ ישראל, משמעותה של התשובה ומשמעות החינוך. דניאל תמיד חיפש את המשמעות העמוקה יותר, וראיה לכך היא מכתבו מיום י"ב בטבת תשנ"ט לחברו עמית, ששירת אז בצבא : "עמית אהוב ליבי – המון התלבטתי אם להגיע להשבעה או לא. … נקרעתי בליבי בין רצון עז לראות את כולכם לבין צורך עמוק להמשיך ללמוד… ונשארתי. החיים במכינה זורמים בקצב ואין שום דרך לעצור לנוח או אפילו לבקש טיפה להאט… עוד נשאר כל כך הרבה עבודה, המון לימודים להספיק, המון ערכים להפנים – עוד ארוכה הדרך. לאט לאט מתחילים שנה א' להתיישר ולהתחבר. לצערי, הם לא עושים את זה מספיק. במסיבת חנוכה הייתה לי תחושה שהחבר'ה שינו הרבה דברים חיצוניים – הרבה תכנים, הרבה מילים, ואפילו שינו מעשים – אבל בפנים, בתוך הנפש פנימה, משהו יסודי מאוד עוד לא השתנה. עוד אין להם את העדינות שהאמונה הזאת מכניסה…" בתקופת חייו האחרונה התלהב דניאל מספרו של הפיזיקאי ריצ'רד פיינמן "אתה בטח מתלוצץ מר פיינמן ", בו מתוארת תורת חייו המבוססת על יושר וחירות. "… אנשים נולדים וחיים – " כתב פעם דניאל, "ואת עצם החיים, את משמעות החיים, את שצריכים הכי לעשות בחיים – לא יושבים לברר …" ב-16.3.1999 התגייס דניאל לחטיבת הנח"ל, והתקבל לפלס"ר (פלוגת הסיור). את מסלול הלוחם עשה ב"צוות עמית", וכתמיד, השקיע את כל מאודו בהשגת המטרה בלא לוותר לעצמו או לאחרים . במצבים הקשים ביותר, אומרים חבריו, הפגין דניאל קור רוח – "הוא היה מושג נרדף למצוינות. כריזמתי, מלא קסם אישי , ו ניחן בשלוות נפש מדהימה." גם כאן, כמובן, ליכד דניאל את כל הצוות תחת שרביטו המוזיקלי. " דניאל לא חשש מהפעילות המבצעית המסוכנת," אומר אחד החברים, "הדבר שהכי הפחיד אותו היה לקבל כדור בכף היד שיפגע ביכולתו לנגן…" את המסלול סיים דניאל בנובמבר 2000, נשלח לקורס מ"כים, ו בחזרתו שימש מפקד כיתה של גיוס נובמבר 2000 במשך ארבעה חודשים. לאחר מכן יצא לקורס קצינים , וחזר לפלס"ר כמפק"ץ (מפקד צוות) טירונים של גיוס נובמבר 01 '. הוא ביקש כי צוותו יכונה "מנדל" ולא "דניאל", כפי שהסביר לאביו: "שם משפחה לצוות, השואה … מנדל לוחם עכשיו, זה הקטע – להיות עם חופשי בארצנו." את עתידו ראה דניאל כמחנך . לכל אורך המסלול, בצד החומר המקצועי שהעביר לחייליו בדקדקנות, הקפיד להנחיל להם גם ערכים, ובראש ובראשונה – הצורך בחסד ובנתינה : "דאגת שנבקר במעון לנשים מוכות ובמעון למפגרים, עבדנו עם נוער במצוקה, עזרנו לילדים משכבות העוני בלימודים ושיחקנו איתם…" שוב ושוב החדיר דניאל בחייליו את הצורך לגלות אחריות, ולא היסס להענישם אם הפגינו זלזול. כל אימת שהתאפשר, הוציא את הצוות לטיולים בארץ – "כדי לזכור על מה אנחנו נלחמים ." הסרט היחיד שהיה דניאל מוכן להקרין בזמן המסלול ה יה "לב אמיץ", בשל המסר שבבסיסו – לחימה למען העצמאות , והוא נהג לצטט את המשפט המפורסם מתוכו: "הם יכולים לקחת את חיינו, אבל הם לעולם לא יכולים לקחת את החופש שלנו." גם מורשת תרבותית ביקש דניאל להקנות לחייליו . כך, באחד מפתקי המשימות במהלך מסע ניווט, הוסיף ציטוט של "משוררנו הדגול נתן החכם" – נתן אלתרמן: "ענבלים במרעה ושריקות וזהב שדה עד ערב / דומיית בארות ירוקות מרחבים שלי ודרך / העצים שעלו מן הטל נוצצים כזכוכית ומתכת / להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל / ואמות ואוסיף ללכת." לאחר נפילתו, נודע להוריו כי באחת ההזדמנויות אמר דניאל "אין דבר גדול יותר מלמות למען עם ישראל על קידוש השם ." את משנתו החינוכית והפיקודית ניסח דניאל במסמך "דגשים פיקודיים", ש בו, בין היתר, כתב: "ההתמודדות הכי קלה עם כל מה שקשור בהנעת חיילים, אם זה משמעת או כל דבר אחר – זה הקאדר. … אבל זה זול. זה אילוף ולא חינוך. זו אלימות … לא כאלה מפקדים אנחנו רוצים להיות. הקושי הגדול הוא להניע, להוביל, לחנך את החיילים מתוך הבנה ורצון שלהם, מתוך תחושת הערכה ורצון לחיקוי המפקד , מתוך תחושת כבוד למפקד ומתוך תחושת אחריות. המון דוגמה אישית – תמיד לדבר בשקט, להיות צנועים באמת, לשמוח במה שעושים. … על כל דבר שחייל עושה, חייבת לבוא תגובה – מבט, הערה, שיחה, ענישה. חשוב מא וד לתגמל ולא רק להעניש. להדגיש את הדברים הטובים – כדי שיהיה למה לשאוף. … לנתב אותם לאפיקים חיוביים … לקיים המון שיחות אישיות … להטיל אחריות בכל מה שאפשר … להיות נוקשים ולא להתפשר על הסטנדרט הכי קטן. … תמיד לראות שהחייל מחובר לתמונה הגדולה, למטרה. … כל הזמן לטפטף את המעבר מהאדם הפרטי לאדם הכללי. … אם אני אהיה טוב יותר – המחלקה תהיה טובה יותר – הפלוגה תהיה טובה יותר – צה"ל יהיה צבא חזק יותר." הגם שהיה מפקד קשוח, אהב דניאל את חייליו ללא גבול ו היה להם כאב. הם, מצידם, העריצו אותו – "הלכנו אחריך, כי רצינו להיות כמוך. … סחפת אותנו ברוח הפראית שלך, חדורת המוטיבציה והקרב, ולא נתת לנו ליפול או לוותר." אט אט, במסירות ובהתמדה, הפכה קבוצת הטירונים לצוות לוחמים מגובש ומוביל. טקס סיום המסלול של "צוות מנדל", שבו קצר דניאל את פירות השקעתו, היה אחד הימים המרגשים בחייו. "מוזר לדבר איתכם על תחושות הוריות," אמר בטקס, "אבל זה קורה. לראות חבורה שמגיעה, כל אחד עם השטויות שלו, ולראות את החבר'ה היום גדולים, חזקים, גאים, בטוחים, לוחמים – זאת תחושה אישית שלי וזה מאוד מיוחד." דניאל היה מהבודדים שבחרו להמשיך עם הצוות לפעילות מבצעית, ובתוך כמה חודשים אמור היה לצאת לקורס מפקדי פלוגות, אך לא זכה. סגן דניאל יעקב מנדל נפל בקרב בשכם ביום י"ג בניסן תשס"ג (15.4.2003), במבצע ללכידת מחבלים שעמד בראשו . בן עשרים וארבע היה בנפלו. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה בבית העלמין שבכפר עציון. הותיר הורים, אחות ושלושה אחים, שלושה אחיינים ואין-ספור חברים ואוהבים. על קברו ספד לו מפקד חטיבת הנח"ל, אלוף-משנה נועם טיבון: "… אם רוצים להבין את סוד עוצמתו של עם ישראל, צריך לעקוב אחרי חייו ומותו של דניאל, שגדל בגוש עציון, אהב את הארץ הזאת, אהב את משפחתו וחבריו, היווה דוגמה ומופת, והיווה נקודת אור וחוזק לחבריו ו למשפחתו, מבלי לבקש שום תמורה. אם רוצים להבין את סוד עוצמתו של עם ישראל, צריך להבין מדוע דניאל התגייס לסיירת הנח"ל, הצטיין לאורך כל המסלול, הלך לקורס הקצינים והוביל צוות לתפארת. צריך לבחון את ערכיו של הקצין הצעיר הזה: הצניעות, הרעות, המקצועיות, אהבת הארץ ואהבת האדם. כזה היה דניאל: תלמיד חכם, מוזיקאי, חבר נאמן ובן אהוב, מפקד אמיץ ועז נפש. … נשתדל ללכת בדרכו של דניאל, דרך של צניעות, אחדות, מנהיגות ואהבת הארץ." ספד לו גבריאל, אחיו: "דניאל אחי … נהרגת כמו שחיית: בגדלות, כשהובלת את החיילים שלך שכל כך אהבת. היה בך שילוב מדהים של שקט ועוצמה אין-סופיים, אהבת אדם בלי גבולות וקשיחות אמיתית כשצריך, עבודת ה' עדינה וטהורה ומקצועיות צבאית בלתי מתפשרת. … היה בך כיבוד הורים אין-סופי. שנאת בינוניות. היית לי הרבה יותר מאח. היית חבר אמיתי. … תמיד נלך בדרכך." הספיד את דניאל הרב צבי ליפשיץ: "… אתה, דניאל, נתברכת בכישרונות רבים וביכולות מופלאות שחלקן הן מתנה עליונה, אך מעל ומעבר לכל אלה בנית בעצמך, מתוך בחירה ועמל, תכונה אדירה של הפנמה וקליטה. … הייתי אומר לבני ביתי – כשדניאל מגיע זה כמו הכרזת מלחמה! זה עניין גדול, צריך לבדוק את החטאים, ליישר את העקמומיות, כי הרב מגיע – הרב בישרות, הרב בעוצמת הרצון, הרב בעדינות, הרב בענווה – איזה רב היית לנו בענווה . … לך בשלום ותנוח בשלום מורי ורבי ובני האהוב, ועמוד לגורלך בקץ הימין." במלאות שלושים יום לנפילתו, ספד לו אביו : " 'מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה…' דניאל, באהבה נצחית ניהלת את חייך, ודרכה ניצחת את הכול. … שוב רצת קדימה – מפקד אהוב, מפקד יקר , שוב הצלחת לשדר לנו שאת המסע כולנו מסיימים, אין אפילו לחשוב אחרת. … אוהבים אותך דניאל אהבה נצחית, והיא מנצחת את הכול. תודה. להתראות." הספידו חברו ברק: "… איך לכל הרוחות דווקא אתה, שהיו עוד כל כך הרבה דברים שהיית יכול לעשות , דווקא אתה סיימת פה. … תמיד רצת מהר ותמיד היית כמה מאות מטרים לפניי. והיום אני מבין שרצת לידי, כי תמיד כשרצים בשניים הראשון מריץ את השני ומדרבן אותו לרוץ מהר יותר. … היה פה בינינו, מלאך…" דניאל הונצח ב"גן מוזיקלי" שהוקם באלון שבות, שמשולבים בו אלמנטים מוזיקליים, דוגמת מדרגות בצורת קלידי פסנתר או פעמוני רוח. באתר האינטרנט שהוקם לזכרו מופיע קישור לסרט שיצרו חבריו מיד לאחר מותו. כתובת האתר: http://www.daniel-mandel.co.il/. הוצאת "תבונות" של מכללת "הרצוג" בגוש עציון הוציאה לאור את ספרו של הרב יעקב מדן " דניאל – גלות והתגלות ", המבוסס על סדרת שיעורים שהועברו לזכרו של דניאל . משפחתו הוציאה את הספר "רסיסי זיכרונות" שבפתחו כתבה: "רסיסי זיכרונות המנסים לגעת בקצות נשמתו והתנהגותו של דניאל, בניסיון להשאיר מהלכים בתוך נפשותינו…" "הטבעת חותמך על כולנו," כתב נדב פרידמן, "ואנחנו נושאים בגאווה את דמותך ושמך איתנו לכל מקום. בכל אחד מאיתנו יש מנדל שחי ובועט ונושם." וכתב אליעזר בוצר: "… מול עולם ומלואו אתה עומד זקוף / עיניך רואות כל פתח, כל שביל / אתה נולדת להוביל. / בתוך החושך אתה רץ, יוצר בו איזה אור / עם משא על כתפיך אתה לא מוכן לעצור. / וכשהחושך אט אט נסוג, אתה מביא על פניך זריחה. / עם העומק שלך, אין עוד חשיכה. .."
