בן רחל ועמוס. נולד ביום ד' בכסלו תשל"ז (26.11.1976) בפתח תקווה, אח לאלון. קובי גדל בשכונת מחנה יהודה, בבית פרטי שבעורפו פרדס ושפע עצי פרי וצמחייה. קובי היה תינוק שובה לב וחינני, שובב שאסור להסיר את המבט ממנו ולו לרגע. כילד, בילה שעות ארוכות בחצר הבית במשחק עם בעלי-החיים שגידלה המשפחה – תרנגולות, חתולים, שפנים וכלב. אהבתו לחי ולצומח היתה רבה ורגישותו לבעלי חיים היתה כה גדולה, עד שאפילו על נמלה מאן לדרוך. בשבתות, יצאה המשפחה בקביעות לטיולים ברחבי הארץ. קובי למד על אתרים שונים ועל עולם הטבע, ובימי ראשון בבוקר נהנה לספר לגננת ולחבריו על החוויות של סוף השבוע. קובי היה ילד פעלתן, שובב ומלא חיים, אשר סחף אחריו את ילדי השכונה. על עץ בחצר בנה בית קטן, עשוי מקרשים שאסף, ובו חלון ודלת. את רצפת הבית ריפד בשמיכות וכריות וחבריו הוזמנו אליו למשחק משותף. ברדת הערב, כאשר הגיעה השעה לשוב הביתה, סירב לעזוב את החצר והתחנן שיאפשרו לו ללון בבית שעל העץ. קובי החל את מסלול לימודיו בבית-הספר היסודי "אורנים" בפתח תקווה. מוריו תיארו אותו כתלמיד נבון, חרוץ וסקרן, אשר גילה עניין בכל. בכיתה א' החל בלימודי קאראטה והתמיד באימונים עד שהגיע לדרגת חגורה צהובה. בכיתה ג' מצא עניין בתחביב נוסף – הגלישה בסקיטבורד. לטובת תחביב זה הקימו קובי וחבריו, במאמצים גדולים, במת אימונים – "רמפה". האימונים עלו לקובי במחיר פציעות חוזרות ונשנות, אולם הוא היה נחוש בדעתו לשפר את ביצועיו ולא ויתר על הגלישה, עד שהגיע לרמת השלמות אליה שאף. את בית-הספר היסודי סיים קובי בהישגים יפים. בספר בוגרי המחזור נכתב עליו: "אתה נער בעל מרץ בלתי נדלה. את מרצך הרב אתה משקיע בספורט על ענפיו הרבים ומגיע בזכות עצמך להישגים מרשימים…" קובי המשיך את לימודיו בחטיבת הביניים "ברנר" בעיר ואת לימודיו התיכוניים סיים בבית-הספר "עמל א'" במגמה העיונית. כאשר היה כבן שש עשרה, החל ללמוד נגינה בגיטרה חשמלית. קובי כתב והלחין שירים, והקים עם חבריו להקת רוק שנקראה "גריז חמניות". את כל מרצו השקיע בחזרות. כשנה לאחר הקמתה, השתתפה הלהקה בתחרות להקות צעירות שארגנה עיריית פתח תקווה, וזכתה במקום השלישי. אהבה נוספת של קובי היתה לים. בתקופת התיכון החל להתאמן בגלישת גלים, רכש גלשן וחליפת גלישה מקצועית ובילה בים שעות ארוכות, חורף וקיץ. דודו, דני, המשיל את הגלישה לחוויית חייו של קובי: "הגלים הסוערים, המרחבים הפתוחים, האתגר שבהכנעת הקושי" כשנה לפני מועד גיוסו הצטרף קובי לחוג כושר קרבי, כהכנה לקראת השירות. הוא רצה להתנדב לשייטת, אולם לא עבר את הגיבוש בגלל מגבלת עיניים. מאוכזב עד מאוד, התנדב לשרת באחת מסיירות הנח"ל, ובשלהי יולי 1995 החל את שירות החובה בצה"ל. קובי שובץ בסיירת "עורב", והחל בטירונות קרבית שכללה אימונים מפרכים. הוא בלט בנחישותו להמשיך ולתפקד גם במצבים קשים. במהלך הטירונות סבל משברי הליכה ויבלות ברגליו, אולם לא נכנע לכאב, חשק שפתיים והיה בין הראשונים שעמדו בכל משימה נדרשת. במסע האחרון אף קיבל כאות הצטיינות את כומתת המפקד. דווקא בתקופה זו פרח קובי. אהבתו לצה"ל ולחבריו ליחידה הלכה וגברה. את חולצתו, שהסמל "עורב נח"ל" מוטבע עליה, לא הסיר מעליו. הוא שיתף בסיפורים מהווי היחידה, גאה להיות חלק ממנה. בזכות אופיו הנוח והחברתי, חוש ההומור ושמחת החיים הסוחפת, היה אהוד במיוחד על חיילי הסיירת. בגמר הטירונות סיים בהצטיינות קורס מ"כים. את חלקו האחרון של הקורס היה על קובי לעשות בפעילות מבצעית בלבנון, פעילות לה חיכה בקוצר רוח. לקובי היו חלומות ותוכניות לעתיד, לאחר שחרורו מהשירות בצה"ל – לקנות אופנוע, לנסוע לטייל בדרום אמריקה, ובהמשך, ללמוד באוניברסיטה לימודי גיאוגרפיה של ארץ ישראל, אשר את נופיה אהב כל כך. בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם קובי. בן עשרים היה בנופלו. הותיר אחריו הורים ואח. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמ"ר. קובי הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי סגולה, בפתח תקווה. במכתב תנחומים למשפחה כתב יהודה פוקס, מפקד היחידה: "…קובי היה לוחם מצטיין בכל רמ"ח אבריו, ממושמע ורציני ביותר קובי אהב את חבריו שהחזירו לו אהבה והערכה וטובת ה'צוות' עמדה לנגד עיניו. קובי האמין בכל לבו בדרך שבחר, והשקיע בה את כל מרצו. חבריו ומפקדיו סמכו עליו ורמתו המקצועית נסכה עליהם ביטחון רב. קובי יחסר לנו כאדם וכלוחם. נזכור את קובי בכל עת שנגדל דור לוחמים חדש. דמותו ומעשיו יתנו לנו השראה ומודל לחיקוי…" באחד משיריו של קובי, שכתב והלחין בתקופת התיכון, "המלחמה האחרונה/ פרופיל שלילי", נאמר: "הם נופלים כמו זבובים, כל שבוע מתווספים/ בתי הקברות כבר מלאים בחיים מבוזבזים/ הם לא נולדו כדי למות שם, הם עוד לא היו חיים / כבר בגיל עשרים ומשהו הם נקברים לעולמים/ זה משחק עם נשמות וטעויות גורליות/ הם לא בחרו לקחת נשק, אך הוא דרוש כדי לחיות./ המלחמה הזו לא המלחמה שלנו/ אנחנו לא ביקשנו אותה/ אני רק מקווה בשביל כולנו/ שזו תהיה המלחמה האחרונה…"
