מירקיס, אריה

בן מאיר ואיטה. נולד ביום י' בניסן תרפ"ז (12.4.1927) בירושלים. מימי-נעוריו היה בין "הצופים" ומגיל י"ג השתייך ל"הגנה". לאחר סיימו את לימודיו בבית-הספר היסודי "תחכמוני" לא שעה להפצרת-הוריו להמשיך בלימודיו בבית-ספר תיכון, התחיל עובד כשוליה של מכונאי במוסך "אגד" ולאחר שהשתלם שם במכונאות החל לעבוד כנהג-מכונאי בוועד-הלאומי של כנסת-ישראל בירושלים. בשירות זה גילה מסירות ונאמנות ללא-גבול. לאחר השבת השחורה (יוני 1946) ומעצר המנהיגים בלטרון וחברי ה"הגנה" ברפיח עסק בהובלת מזון ובגדים לעצורים. בשעת שביתת-הרעב של מנהיגי-הישוב טרח הרבה למענם וזכה למכתב-הערכה-והוקרה מהוועד-הלאומי על פעילותו זו. בזמן המאורעות שקדמו למלחמת-הקוממיות ובמשך המלחמה עצמה היה נהג המשוריין הראשון של הוועד-הלאומי והסיע את מנהיגיו. הירבה לנסוע בשיירות ירושלים-תל-אביב ואף למקומות מרוחקים יותר בארץ ותמיד חרף את נפשו בהצלת חברים-נהגים שנפגעו בשיירה. בין שאר מבצעי-הגבורה שלו בימים ההם יש לציין את מפעל-התנדבותו לפנות את הילדים מבית-היתומים שבמוצא-תחתית אשר ליד ירושלים; תחת אש-אויב קטלנית העביר את הילדים על זרועותיו אל המשוריין שלו והביאם למקום-מבטחים בירושלים. הכיר לא מתוך קריאה בלבד את הארץ אלא מתוך ידיעה ובקיאות בכבישיה ודרכיה בהם עבר; בעיקר אהב את ערבת-הנגב ואת אילת. בשנת 1949 גויס לצה"ל ונתן את שתי שנות שירותו הסדיר בחיל-המודיעין – ואף זה בנגב. אחרי שחרורו מן השירות הסדיר חזר לעבודתו כנהג-מכונאי בשירות-המדינה אך כעבור חדשים מספר התנדב לקורס-קצינים כאיש חיל-מילואים. המשיך בלימודים צבאיים במסגרת צה"ל. בשנת 1952 התנדב לשירות בצבא-הקבע ומייד ביקש לצאת לקורס נוסף של צנחנים. הצטיין בכל הקורסים ובכל פעולותיו בצבא היה בעל-יזמה ובעל-מרץ, נעים-הליכות, ישר-לב וקר-מזג. ביום ט"ו במרחשון תשי"ג (3.11.1952) נפל בשעת מילוי תפקידו והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים.