מאיר, אריה-דויד
בן אהרן-ראובן וחיה, מראשוני קבוצת-שילר. נולד ביום י"ז באדר תרצ"ב (24.2.1932) בקבוצה. מאביו שאב עושר רוחני ונאמנות קנאית. למד בבית-הספר המשותף בגבעת-ברנר ואת שנת-לימודיו האחרונה (כיתה י"ב) עשה בירושלים בכיתה המקובצת לבני- הקיבוצים. מנעוריו גילה נטייה לצליל ולצבע בהתמסרו לשירה במקהלה וליצירות גרפית (לצרכי-תרבות בקבוצה) ולעדשת המצלמה. כן אהב ספורט ואתלטיקה ועסק בהם בזמנו החפשי. בשנת 1949 גויס לצה"ל ועבר קורס-קצינים וקורסים שונים למפקדים עד שהיה מפקד-מחלקה. בשובו לחיים האזרחיים אל הקבוצה התחיל עוסק בפעולות שונות, בעיקר בתחומי התרבות והחינוך. הוא אירגן את חגיגות מחצית-היובל של הקבוצה (1952) והשתעשע בתקווה לארגן גם את חגיגות הארבעים בראשית תשכ"ח (1967). כן יצר מסכת ארוכה של חגים לדפוסיהם – עלונים שונים ודברי-הווי לערבי-שבת. בעיקר העסיקה אותו ההדרכה בחברת-הילדים; הוא הקים לתפארת את משק בית-הספר והיה המדריך והמחנך את מחזורי הבנים בקבוצה לעבוד בה ולאהוב אותה. אריה אהב את הטבע ואת עולם הצמחייה וטיפל בצמחים באהבה. מאהבתו לספורט היקנה גם חינוך גופני לתלמידי בבית-הספר שבמקום, כספורטאי חיפש לא את ההישגים ואף לא את התהילה עליהם אלא שהחשיב את הספורט לשמו – לבריאות הגוף והנפש. בשנת 1964 נשלח להשתלמות למדריכי אתלטיקה קלה באנגליה. היה מאמן מעולה והשקיע בחניכיו עבודה קשה ורבה. עסק בהדרכת ספורטאים מתחילים, בעיקר בילדים. עם כל פעליו היה אריה מסור למשפחתו ואהבתו לילדיו היתה בלי גבול. בתקופת שירות- המילואים נתגלה כמפקד מוכשר בשרתו כסגן מפקד-פלוגה. במערכת-סיני בשנת 1956 ושנה לאחר-מכן נתמנה למפקד-פלוגה. עבודתו האחרונה היתה ריכוז בית-החרושת שבקבוצה וניהולו. לפני שפרצה מלחמת ששת הימים נתן את שירות המילואים שלו וזכה להערכה יוצאת מגדר הרגיל. בתקופת-שירות זו הועלה לדרגת רב-סרן. בפרוץ מלחמת ששת הימים הוביל את פלוגתו אל מול שערי-עזה. שם נפגע ישירות מפגז נגד טנקים וכוויותיו היו אנושות; אבל מצב זה לא הסיח את דעתו מעניין הפיקוד והוא הוליך את אנשיו למקום-מבטחים. על הנהגתו ומעשיו לאחר פציעתו צוין לשבח על אומץ-לב, סבילות, דביקות במטרה ודאגה לאנשיו. וזה תיאור המעשה: ביום הראשון לקרבות פיקד אריה על פלוגת זחל"מים שהיתה בתנועה לכיבוש מצב אל-קיבה שברצועת-עזה. הזחל"ם שלו נפגע והחל לעלות באש. אריה קפץ מן הזחל"ם כשהוא פצוע ואחוז להבות בעיצומה של הפגזת האויב ודאג לפינוי אנשיו הפצועים, אך נתן הוראה להמשיך בקרב. בפעולה זו הציל את חייהם של חייליו. במצב קשה היה כאשר הוא עצמו פונה משם, וכעבור שבועיים, ביום ח' בסיון תשכ"ז (16.6.1967) מת מפצעיו. הניח אשה ושלושה ילדים. הובא למנוחת-עולמים בקבוצת-שילר. לאחר נפלו מתקיים שנה שנה מירוץ-שדה לזכרו וכן תחרות אתלטיקה לנוער. קבוצת-שילר הוציאה חוברת לזכרו בשם "עלים". ספר עליו ולזכרו הנושא את שמו יצא לאור. בספר "בדרכם", שבהוצאת איחוד הקבוצות והקיבוצים לזכר חברי האיחוד שנפלו במערכה, הוקדשו כמה עמודים עליו ולזכרו. מעזבונו הובא ב"גוילי אש", כרך ד', ילקוט עזבונם של הבנים שנפלו במערכות-ישראל.
