שמואל (שמוליק), בן מדלן ואיזידור, נולד ביום י"ד בכסלו תשי"ג (2.12.1952) בהרצליה. שמוליק למד בבית-הספר היסודי "גורדון" בהרצליה, והמשיך את לימודיו העל-יסודיים במגמה לאלקטרוניקה בבית-הספר התיכון המקצועי על-שם מקס פיין בתל-אביב. נער חביב, בעל נימוסים והליכות טובות היה שמוליק. בבית-הספר היסודי התגלה כתלמיד שקדן, שלא נח ולא שקט עד אשר השיג את היעדים שהציב לעצמו. גם בציור שלח ידו וציוריו קשטו את קירות חדרו ואת קירות חדר כיתתו בבית-הספר. אחד ממחנכיו זוכר עדיין כיצד, בראשית שנת הלימודים, התוודע אל שמואל באמצעות ציור, שהגיש לו התלמיד החדש. "המורה, ניסיתי כוחי בציור", אמר שמוליק בביישנות והושיט למחנכו דיוקן פניו של המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, שאת שיריו למד. שמואל היה פעיל בחיי החברה בבית-הספר, נבחר כחבר בוועדת הקישוט והשתתף בחגיגות ובמסעות. ביישנותו וצניעותו הקנו לו ידידים רבים, מבוגרים וצעירים. מסור היה שמוליק ונכון תמיד להושיט עזרה לזולת, מאופק בגילוי רגשותיו. מורו מספר כיצד פעם אחת, בעת הזרקת זריקות חיסון לתלמידים, חש שמואל ברע, אך לא הרהיב עוז בנפשו לבקש רשות לצאת החוצה. שמוליק ידע כי חובה יש למלא, וכשנטל המורה את ידו ויצא עמו החוצה לשאוף אוויר צח, הסביר הנער, שלא רצה לרפות את ידי חבריו הנפחדים ממילא. חבר טוב ונאמן היה שמוליק. חיוכו הלבבי שיקף תמיד הלך רוח של שלווה פנימית. גם בבית-הספר התיכון עשה שמוליק חיל. הוא בחר ללמוד במגמה אלקטרונית, שכן עוד בטרם השתלם כטכנאי אלקטרוניקה, עסק בשעות הפנאי במלאכת-יד ובעבודות חשמל. בשנות הלימודים בבית-הספר התיכון התמסר מאוד ללמוד מקצוע החשמל, ביקש להכיר את סודותיו של מדע האור, אך לא זנח את אמנות הציור. יתר-על-כן, ציוריו של שמוליק נשלחו לתערוכות נוער, שנערכו בירושלים, וזכו לדברי הערכה חמים. שמוליק היה חבר בתנועת "הנוער העובד", השתתף בפעולות ספורט ובטיולים, שנערכו במסגרת התנועה, ולימים היה פעיל מאוד במסגרת הגדנ"ע. ערב גיוסו לצה"ל היה נער בוגר, רציני בגישתו לחיים, אח אוהב לאחותו היחידה, אורה ובן מסור ונאמן להוריו. שמואל גויס לצה"ל בראשית פברואר 1971, ולאחר סיום הטירונות הוצב בחיל הקשר. כבוגר המגמה לאלקטרוניקה ביקש לתרום לצה"ל מהידע שרכש. שמוליק הצטיין בתפקידו והשתלם בשני קורסים לטכנאי קשר. ביחידתו נודע שמוליק כחייל מעולה וחבר מסור. סיפר אחד מידידיו לשירות בצבא: "שמוליק השתייך לסוג האנשים, שכל מי שנקלע לחברתו, יכול היה להבחין מיד ברצונו לשתף פעולה ובנכונותו להטות שכם. גם כאשר הייתה העבודה קשה, בלתי נעימה, בלתי מהנה – לא הסתייג ממנה והיה נכון למלא כל משימה שתוטל עליו". החבר מציין מקרה אחד, המעיד על אופיו המיוחד של שמוליק. הדבר היה כאשר הרחיבו חיילי היחידה את מעבדת הקשר שלהם. שמוליק נטל חלק בכל העבודות – בבנייה, בהתקנת מכשירי החשמל ובסיוד. מתחת לענן אבק, בין טיפות הסיד שנטפו על פניו – אפשר היה להבחין בחיוך שריחף על שפתיו. היה זה שמוליק שהתנדב למשימות מיוחדות. ביודעין בחר לעצמו את התפקידים היותר קשים. "טוב, אז אני אעשה", נהג לומר, כשהסביר המפקד את דבר המטלה החדשה. "לא מתוך תמימות או טפשות נהג כך שמוליק, כי אם מטוב לב", סיפר חברו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים הייתה יחידתו של שמוליק בחזית הצפון. עוד בערב יום הכיפורים נתקבלה הוראה להציב טכנאי אחד בכוננות. שמואל התנדב להישאר תורן ליד מכשירי הקשר. כשפרצו הקרבות שימש שמואל כטכנאי קשר ובמהלך המלחמה התנדב לפעול כאיש צוות תותחנים, מתוך ההכרה, שעליו להחליף חבר עייף או חייל פצוע. ביום ט"ז בתשרי תשל"ד (12.10.1973) נפגע שמואל מאש נגד טנקים ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין האזרחי בהרצליה. השאיר אחריו אב, אם ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "שמואל ז"ל נפל בקרב על קיומה של מדינת ישראל, שהועמדה בפני השמדה. סמל-ראשון כהן שמואל ז"ל היה חייל מסור ונאמן. בשגרה כבקרב היה אהוד על חבריו ועל מפקדיו כאחד".
