ישראל, בת-אל

בת כוכבה ומרדכי. נולדה ביום ג' בטבת תשמ"ד (8.12.1983) בדימונה, בה גדלה והתחנכה. כבר בינקותה אפשר היה להבחין כי בת-אל ניחנה בחוכמה רבה, וככל שעברו השנים, התברר כי מדובר בילדה מפולפלת מאוד ופיקחית. בת-אל עשתה את כל שתים-עשרה שנות לימודיה בדימונה. בשנת 1990 עלתה לכיתה א' בבית-הספר היסודי "יוספטל", שם למדה עד כיתה ד'. בשנת 1993 עברה המשפחה להתגורר באזור אחר בדימונה, ובת-אל עברה ללמוד בבית-הספר היסודי "דקלים", שם סיימה כיתה ו'. היא המשיכה לחטיבת-הביניים "אלון" וסיימה את חוק לימודיה בבית-הספר התיכון המקיף על-שם ליהמן שבדימונה, שם למדה במגמת אמנות. מאז ומעולם נמשכה בת-אל לעולם האמנות והציור וגילתה זיקה מיוחדת לכל הקשור ביופי ואסתטיקה. היא אהבה מאוד את הלימודים במגמה זו, שבה הביאה לידי ביטוי את נטיותיה האמנותיות ואת כישוריה הטבעיים. לכל אורך השנים בלטה בת-אל, "בתיה" בפי אוהביה, באופייה המיוחד, בשמחת חיים מתפרצת ובחוש הומור מפותח. היא הייתה נמרצת, מצחיקה מאוד, ואהובה מאוד על הכול. במחצית חודש פברואר 2002 התגייסה בת-אל לצה"ל והוצבה בחיל האוויר. היא נשלחה לטירונות מקוצרת בבית-הספר הטכני של חיל-האוויר בחיפה, סיימה בהצטיינות קורס הכשרה ושובצה ביחידת העילית "שלדג". החייל הראשון שפגשה בת-אל ביומה הראשון ביחידה היה שלומי לוי מאשקלון, ובין השניים נרקם סיפור אהבה מיוחד ויוצא דופן. בת-אל ידעה כי פגשה באהבת חייה, האחד והיחיד, והייתה מאושרת. היא השתלבה ביחידה במהירות, למדה את התפקיד ומילאה אותו בגאווה ובמסירות. בבסיס רכשה לעצמה חברים וחברות חדשים וגם כאן, כמו בחייה האזרחיים, הייתה בולטת ודומיננטית. בכל מקום שנשמע בו צחוק, קרוב לוודאי שבת-אל נמצאת שם; אהובה הייתה על כל חברי הצוות והשרתה אווירה טובה ונעימה. בתאריך 7.9.2003 יצאה יחידתה של בת-אל לנופש באשקלון. שלומי, בן זוגה, השתחרר זה לא כבר מצה"ל אך קיבל אישור מיוחד לבקר את בת-אל באתר הנופש, ובכל יום היה נפגש עמה ועם החברים. ביום י"ד באלול תשס"ג (11.9.2003) הסתיים הנופש של היחידה ובת-אל ושלומי אמורים היו לצאת לחופשה משותפת שתכננו מזה זמן. השניים החלו עושים את דרכם לאילת במכוניתו של שלומי, אך לגורל היו תכניות אחרות. עשרה קילומטרים מדרום למושב עין-יהב, על כביש הערבה, אירעה תאונת דרכים קטלנית ששמה קץ לחייהם. מכוניתם התנגשה במשאית "סמיטריילר" ומעוצמת ההתנגשות נהרגו השניים במקום. בשעות שלאחר התאונה נחשפה עוצמת הטרגדיה: נהג המשאית היה לא אחר מאשר דודה של בת-אל. בת-אל הייתה בת עשרים בנופלה. היא הובאה למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בדימונה. הותירה הורים, שתי אחיות – עינת ונוי ואח – אחיקם. על מצבתה חקקה המשפחה את המילים "חיוכך הנצחי לא ימוש מלבנו". בן זוגה של בת-אל, שלומי לוי, נטמן בבית-העלמין באשקלון. לאחר מותה הועלתה בת-אל לדרגת סמל. אחיה הצעיר, אחיקם, כתב שיר לזכרה: "רוצה שרק תהיי שלי / זה קשה לי נשמתי / תגידו לי מה קרה / איך פתאום היא משתנה / החיים היו יפים / אך עכשיו הם עצובים / כמו תינוק אני בוכה / אני חי בשבילך / וקיים למענך / היא אצלי בתוך הלב / רק אותך אני אוהב / נתחיל הכול מהתחלה / כמו סיפור של אהבה / לא מבין מה שקרה / זה כואב לי נשמה / איך אצלי זה לא עבר / הכאב אצלי נשאר / אוהב, אחיך הקטן / אחיקם…".