בת עדנה ויורם. נולדה ביום כ"ב באדר תשכ"ט (12.3.1969) בקיראון. בת שנייה במשפחה בת ארבעה ילדים. 'שלומית בתקווה לשלום' קראו לה הוריה – לאחר שבלילה שבו נולדה התבשר אביה על נפילת שני חבריו, רבי-סרנים בצנחנים, במרדף בבקעת הירדן. ילדותה ונעוריה של שלומית עברו עליה ברעננה, שם השתקעה משפחתה לאחר ששבה משנת שהות בארצות-הברית בשליחות צה"ל. היא למדה בבית-הספר היסודי 'ברטוב' בחטיבת-הביניים 'אלון' ובתיכון 'אוסטרובסקי'. נערה פעילה, שובבה ומלאת חן. מחנכת כיתתה תיארה אותה כמי שתמיד הקרינה לסביבתה את טוב לבה. בחוברת סיום התיכון כתבו חבריה: "עיניים כחולות וצחוק שובה לב יצליחו תמיד את שלומית לחבב". בנערותה היתה תקופה מסוימת חברה בתנועת הנוער 'המחנות העולים' והשתתפה בחוגים לריקודי-עם. בחודש ספטמבר 1987 התגיסה שלומית לצה"ל. בתום הטירונות ביקשה לשרת בחיל האוויר – בתקווה ששם לא יזהו אותה כ'בתו של אלוף' ותוכל לנתב דרכה בכוחות עצמה. היא נבחרה לקורס סמלות מבצעים, סיימה אותו בהצלחה והוצבה על-פי בקשתה לשרת בדרום הרחוק בטייסת אף- 16. בלטה בתפקודה ונבחרה כחיילת מצטיינת על-ידי מפקד הבסיס. למרות שאותרה מיד כמתאימה לקורס קצינות יציאתה עוכבה עקב חיוניותה בטייסת. לאחר כשנה, על אף שהיתה כמה חודשים לפני סיום שירות החובה, התבקשה שלומית על-ידי מפקדת חיל האוויר לצאת לקורס קצינות כדי שתוכל לשרת כקצינת מבצעים בחיל. את קורס הקצינות הבסיסי וקורס קצינות המבצעים סיימה בציונים גבוהים במיוחד וחזרה על-פי בקשתה ובקשת הבסיס לשרת באותה טייסת אף- 16 שעזבה. בחוות-דעת שמילא מפקד הטייסת נכתב: "שלומית ממלאת את תפקידה בצורה טובה מאוד. אחראית, מסורה ובעלת כושר ביצוע טוב מאוד". כשהוחלט על הקמת טייסת חדשה – טייסת מסוקי האפאצ'י – נבחרה שלומית מקרב כל קצינות המבצעים שביקשו להימנות עם צוות הקמת הטייסת. עם צוות מצומצם של טייסים וקצינים נרתמה שלומית לפעילות המרגשת של בניית טייסת חדשה וקליטת המטוסים והטייסים. היא השקיעה בתפקיד המרתק את כל כולה והדבר ניכר בכל אשר עשתה – בקביעת נהלים, בכתיבת הפקודות, בארגון ועיצוב חדר המבצעים ובניהול הטיסות והמבצעים. בתפקיד זה הגיעה שלומית לשיא חדש בהגשמתה העצמית ובמיצוי יכולתה וכישוריה. כאשר הצליחה להתמודד ולמלא תפקידים ומטלות שעד אז נועדו לטייסים בלבד. אך סגן שלומית, על אף האחריות הכבדה והלחץ העצום בעבודה, נשארה אותה שלומית, הצעירה והביישנית משהו… עם חוש הומור עדין ועיניים כחולות צוחקות, שבעזרתן הצליחה להמיס ולהפיג כל התעקשות והתנגדות. היא היתה מפקדת מיוחדת, שקטה אך עניינית ותמיד עם חיוך. היו בה בשלומית ניגודים מפתיעים – שובבות קונדסית ורצינות עמוקה, חייכנות ורכות עם עקשנות ועמידה על שלה. היתה דורשת מעצמה ומסביבתה שלמות ללא ויתור וללא תקלה. "עבדנו לילות כימים. אנו טסים ושלומית במבצעים, סוגרת כל פינה, כל פרט. אין נושא קטן מדי מכדי לטפל בו. גיליתי אצל שלומית איכפתיות מדהימה, שאיפה לשלמות שאפילו הרגיזה מעט. כמו נשאה את כל הטייסת על כתפיה", כתב מפקד טייסת האפאצ'י אל"מ משה. "שלומית היתה חברה נהדרת, תמיד עם מלה חמה, עצה טובה, מוכנה לעשות הכל כדי לעזור". היא ידעה למצות לא רק את כישוריה, כי אם גם את חייה – להפיק מהחיים את הטוב והיפה שהם יכולים להעניק. קיבלה והשיבה אהבה והדבר מילא אותה שמחת חיים. אהבה את הבית, המשפחה והחברים, התפקיד, החיל, הטייסת, הטייסים. ביום ו', כ"ז בכסלו, נר שלישי של חנוכה, התשנ"א (13.12.1990) נפלה שלומית כשהמריאה בליל חורף עם ארבעה מחבריה מטייסי האפאצ'י מבסיסם בנגב, במטוס צסנה, שהתרסק סמוך להמראתו. לאחר מותה הועלתה לדרגת סרן. שלומית הובאה למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי ברעננה. הותירה אחריה הורים, שתי אחיות – דיתי, וענת, ואח – יפתח. חיה עשרים-ואחד אביבים ונפלה בעת מילוי תפקידה כקצינת מבצעים בחיל האוויר. "היא היתה הקצינה הכי טובה שהיכרתי," אמר עליה מפקד הבסיס. "במשך כל השנים הרבות שאני משרת בחיל האוויר לא הכרתי קצינה טובה ממנה, לא הכרתי אחת שהתקרבה אליה". מתוך דברים שכתב אחיה, יפתח: "כמו מטאור זוהר המאיר את שמי כדור הארץ, באת ובעשרים-ואחת שנותיך הקצרות הארת את שמי חיינו, כשכליך היחידים הם חיוך מאיר עיניים לכל נזקק בין אם קרוב ובין אם רחוק, עיני תכלת זוהרות הצוחקות לכל עבר – שמבט לתוכן מגלה לך את נפשה האמיתית של שלומית, ללא ניסיון לחפות או להסתיר את תוכנה… ונותר רק לבכות לשמים ולהיזכר איך זהרת פעם בשמי חיינו כמטאור – אולם כמו מטאור – כבית". מתוך דברים שכתב אביה האלוף ייה: "… אין לו לאדם מקור שמחה יותר מילדיו. אין דבר הממלא אותו חיים יותר מהם – ואת שלומית יותר מכל היית לנו מקור שמחה לכולנו, לאמא, לאחיותיך, לאחיך, לסבא וסבתא – מאז היית ילדה קטנה, שובבה וצחקנית, דרך התבגרותך כשצחוקך המתגלגל הפך לחיוך שובה לב. סבתא היתה אומרת שאת כמו שמש ביום חורף, מחממת את הלב וממלאת אותו שמחה – ומקור שמחתנו זה נסתם ומקור חיות זה נעלם לבלי שוב…"
