fbpx
חן, עמית-אליהו

חן, עמית-אליהו


בן קלרה ומיכאל. נולד ביום א' בשבט תשמ"ו (11.1.1986) בנתניה. הבן השלישי במשפחה. לפניו נולדו סתיו ושחר ואחריו איילת, איתי ושקד. המשפחה התגוררה בכפר יונה ועמית החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "עמל" וסיימם בבית-הספר התיכון "מעין השחר" שבקיבוץ עין החורש.   עמית היה מוזיקאי מחונן. הוא מעולם לא הסתפק בכלי אחד, תמיד צריך היה לדעת הכול. כבר בגיל שש החל ללמוד גיטרה במרכז המוזיקה שבמקום מגוריו וניגן בסוגים שונים של גיטרה: קלאסית, אקוסטית וחשמלית. במקביל החל לנגן באורגן, אחר כך בפסנתר, ואף תופף על תופים ודרבוקה. הוא אהב מאוד מוזיקה מזרחית והתעקש לשמוע ולנגן אותה. בהגיעו לתיכון ניתב עצמו למגמת המוזיקה, שם למד עם כל ה"אשכנזים" שנטו לשירי ארץ-ישראל. עמית כעס מאוד על הזלזול במוזיקה המזרחית שכל כך אהב, אך במסגרת לימודיו במגמה נאלץ להתמחות במוזיקה קלאסית ובהדרגה חל שינוי בטעמו המוזיקלי. הוא אמנם המשיך לתופף מקצבים מזרחיים בדרבוקה, אך בקלידים כבר ניגן מוזיקה קלאסית ועכשווית. בשל אהבתו הרבה למוזיקה ולנגינה כינו אותו חבריו בשם "צ'ייקובסקי", כינוי שלא חיבב במיוחד.   עמית היה ילד מיוחד, דבר שהתבטא בצרכיו ובהעדפותיו. מאז ילדותו המוקדמת סירב לאכול בשר וביצים והפך לטבעוני. המאכל ששנא יותר מכול היה דגים. המאכלים העיקריים שאהב היו מורכבים מרוטב פיצה, שקשוקה, גבינות, ובעיקר גבינה צהובה וירקות. עמית אהב בעיקר את סופי-השבוע, חיכה למאפי הגבינה שהוכנו לשבת ותמיד דאג לשמור לחברים. כשעמית אהב מאכל מסוים הוא התעקש ללמוד להכין אותו, ואז, בכל שעה ביממה – בבוקר, בצהריים או בשעות המאוחרות של הלילה – כשהיה חוזר רעב מבית-הספר, מהצבא או מהעבודה – היה מכין לעצמו לביבות, שקשוקה, ספגטי וכיוצא בזה. בבית זכה עמית להקנטות בשל סלידתו מבשר ומדגים. היות שעבד כמלצר נשאל שוב ושוב כיצד הוא מתגבר על הסלידה הזו כשעליו להגיש מנות המכילות מאכלים אלה. אז היה עמית מחייך את חיוכו השובב ומספר על התרגילים שעשה על מנת להתחמק מהגשת דגים, ואיך נהג לשכנע את האורחים שהמנות הטעימות הן אלו שאינן מכילות מאכלים "מוקצים"… מן הסתם הוא ודאי הצליח בכך, משום שלעמית היה כושר שכנוע אדיר.   עמית היה אדם שכל חייו שאף לשלמות וכשהיה מציב לעצמו מטרה – אי-אפשר היה לעמוד בפניו. הוא ניחן בקסם אישי ובנוכחות בולטת וממגנטת והיה נחוש ובטוח בעצמו. עמית האמין במה שעשה והדביק בהתלהבותו את כל הסביבה; מעולם לא התפשר על פחות מאשר הטוב ביותר. היו לו מרץ בלתי נדלה וחשיבה יצירתית. האסתטיקה והניקיון היו בראש מעייניו; לכל מקום שאליו הגיע מיד בחן את היפה והטעון שיפור, הביע דעתו והציע רעיונות ישימים כיצד אפשר לשפר את הקיים. תמיד היה נכון גם לבצע זאת: באמצעים דלים ובדרך כלל בשימוש בנתונים הקיימים ידע תוך זמן קצר להביא לשינוי דרסטי במראה הסביבה באופן שהרשים מאוד את כולם. בבית דאג ללא לאות לסדר, לניקיון ולמראה.   עמית, ילד-נער מתולתל ושובב היה ילד שכולו נתינה. ילד עם אהבה לאנשים ורגישות לחלשים. את מעט הזמן הפנוי שהיה לו הקדיש להתנדבות במתנ"ס המקומי, במפעל המוגן בנתניה – מע"ש ובמועדון "בילוי נעים" – מועדון חברתי לאנשים בעלי פיגור שכלי. למועדון, הממוקם בשכונת בן ציון בנתניה, היה נוסע באוטובוסים, מצויד בגיטרה, מתקבל שם באהבה ובשמחה ומיד מתגייס לנגן מוזיקה מזרחית שתשמח את באי המקום ותלהיב את האווירה. הוא היה מצטרף למורה למוזיקה ומסייע בלימוד התיפוף על דרבוקה. חברי המועדון, מצדם, היו מלווים אותו בשירה.   אך עמית לא הסתפק בסיוע במועדון ובעבודה עם אנשים בעלי פיגור שכלי, הוא שם לו למטרה להפוך את חייהם למאושרים יותר. כך דאג לגייס עבורם תרומות, להפעיל את הנהלת המע"ש והמועדון לארגון מסיבות, ותמיד היה נכון לתת יד בגיוס משאבים ובארגון הופעות של מיטב האומנים.   במתנ"ס כפר יונה עמית ביצע כל מטלה שהוטלה עליו. הוא אהב במיוחד לסייע לילדים במרכז המוזיקה, אך לא בחל בשום משימה וראה במתנ"ס את ביתו השני. כל צוות המתנ"ס הכיר, הוקיר ואהב את עמית, וגם כששירת בצבא וכבר לא נחשב תלמיד הקונסרבטוריום, היו דלתות המקום פתוחות בפניו והוא הגיע על מנת לנגן בפסנתר, בתופים או בכלים האחרים. כן אהב להצטרף להרכבים או לסייע לתלמידי הקונסרבטוריום שהתקשו בדבר זה או אחר.   עמית היה אדם שאפתן שחלם חלומות ודאג להגשים אותם. חרוץ מאוד ופעיל היה וכל רגע פנוי נוצל לעבודה או לנגינה, להתנדבות או לעבודה בחוץ – העיקר להיות בתנועה, ורצוי שתהיה מלווה בצלילים. הוא נתן את ידו בכל עבודה אפשרית: שימש כתקליטן, בנה תפאורות, הקים חופות, שזר פרחים, מלצר באירועים, עיצב גינות וביצע עבודות ניקיון בבתים. כל מה שעשה נעשה על הצד הטוב ביותר ובאופן מושלם. תמיד התבונן סביבו, למד ושאף להיות טוב יותר מכולם.   באוגוסט 2004 התגייס עמית לצה"ל תחילה שירת בחטיבת "גולני" ולאחר מכן בחטיבת הצנחנים. אופי שירותו אפשר לו להמשיך בפעילויותיו הרבות ולממש את אהבותיו. חודשיים לפני נפילתו מונה לראש צוות מלצרים במסעדת "שרונית" שבה עבד והיה גאה מאוד בהישג זה. חבריו לעבודה מספרים שהיה "אלוף הטיפים" – תמיד השקיע בשולחנות שהיה אחראי עליהם, דאג להשביע את רצונם של הסועדים ועבד ללא לאות. בדרך כלל, גם זכה להוקרה ולטיפים נאים מהאורחים המרוצים.   עמית אהב מאוד לנהוג והחשיב עצמו לנהג זהיר. על פי רוב השתמש ברכב המשפחתי או ברכבי העבודה של המעסיקים שלו; חמישה ימים לפני שנהרג הצליח להגשים את חלומו ולקנות, בכסף שהרוויח ביגיע כפיו, מכונית. הייתה זו מכונית כמו שעמית רצה – יפה, מהודרת, שעושה את הרושם הנכון על החברים. עמית טיפח את רכבו, הבריק אותו והתגאה בו.   עמית נפל בעת שירותו ביום חמישי, י"ח בתמוז תשס"ו (13.7.2006), בתאונת דרכים שאירעה בצומת רופין. שעתיים קודם לכן הסיע את חבריו ליחידה, איש-איש לביתו, על מנת שיצטיידו באוכל לקראת הימים הקרובים שבהם נאסרו יציאות מהבסיס עקב רוחות המלחמה שנשבו בארץ.   אחד מחלומותיו של עמית היה להשיג רישיונות על כל כלי הרכב. כהרגלו, החל בביצוע המשימה והוציא רישיון לאופנוע. הוא ראה באופנוע כלי לתעסוקה נוספת, ומיד עם קבלת הרישיון החל לעבוד כשליח בפיצרייה. כך גם מצא את מותו והוא בן עשרים.   עמית הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בכפר יונה. הותיר הורים, שלושה אחים ושתי אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל.   חלומו הגדול של עמית, כפי שכתב בעבודת שורשים בגיל שלוש-עשרה, היה לנהל מרכז עבודה מוגן כמו אמו וללמוד לתואר ראשון, שני ושלישי. כתבו בני משפחתו: "כזה היה עמית – אוהב אדם, רגיש לסבל של הזולת, ותמיד שואף להיות בראש – כי רק כך האמין שיוכל להגשים את כל החלומות – וכאלה היו לו המון. עמית חי בסערה, גמע מהחיים בצמא גדול, חלם, הגשים ותמיד שאף ליותר, ובערב אחד, בשנייה אחת, נגוז החלום. עמיתי יישאר לנצח בן עשרים, יפה, תמיר ומחייך – כך ננצור אותו בלבנו לעד".   בחדרו של עמית נותרו כל כלי הנגינה שצבר במהלך חייו – שלוש הגיטרות, המגבר, דרבוקות בכל הגדלים, מקלות הקשה מסוגים שונים ועוד ועוד אביזרים לנגינה.  

דילוג לתוכן